העבודה שלנו מתחברת אל הרגע בו נוצר הקשר בין צילום לפלסטין במחצית המאה התשע-עשרה, בשעה שצליינים הגיעו לפלסטין עם מצלמות והצליחו לראשונה להעביר לאירופה את מראה המקומות עליהם קראו וחלמו מאות שנים, את תואר המקום ותואר שמו. הצילום הזה הפך את המקומות הבדיוניים ל"אמיתיים", ובכך סיפק לקולוניאליזם - הציוני והקתולי כאחת - חומר גלם לבעירה פוליטית, למשיכה ולעידוד העלייה לרגל שהפכה לתנועת כיבוש.

המעבר מ"אין צילום" ל"יש צילום", להימצאות של אובייקט אשר באמצעותו ניתן לחוש קרבה למקום, שייכות אליו, ואולי בסופו של דבר גם בעלות - עומד אז כעתה במרחב בו הכול אפשרי, למרות שהמבנים הפוליטיים הקיימים מדמים מצבים של חוסר מוצא ופסימיות. כפי שהצילום הניע אז את ההיסטוריה, את האירוע שאפשר הפיכת המקום המסוים הזה - פלסטין - לזירה של מאבקים לאומיים וכלכליים, כך גם עתה: הצילום יכול לאפשר את התנועה הנוכחית בה המאבק והגיבוי של ה"סיבה הפלסטינית" זוכה לכוח אחר. זהו כוחו של הדימוי הצילומי, כוחה של הפעולה. פלסטין, למרות מה שנדמה מבחוץ, אינה "כבושה". המקום הזה עדיין עומד כשלעצמו, נוכח, קיים כמאחז אמיתי של אנשים שגורשו ממנו והמשמרים את זיכרונו בגופם, בלשונם, בהווייתם. זאת גם אם אינם מאכלסים אותו פיזית באופן יומיומי. לכן אני שואל באמצעות המצלמות ה"אחרות" שאני בונה מהם תנאי העדות, הזיכרון, ההתנסות וההעברה של אירוע לא אירוע מעין זה? כיצד ניתן לפנות אל נוכחותו הנפקדת? מהי המשמעות, למשל, של אותה צליינות חורבות פלסטיניות עכשווית – האם יש כאן ניסיון להפנות אליהן מבט, להנכיח אותן במרחב הציבורי מחדש? האם יש כאן אפשרות אחרת להפוך על פיו את מה שהתהפך במאה ה-19: להפוך את הקולוניאליזם ולחתור תחתיו באמצעיו הוא? האם יש כאן קשר לתביעת השיבה? או אולי הפנייה אל הנפקדים ואפילו אל הנפקדות עצמה, אל מי שאינם, אל המתים, היא האירוע המכונן עתה את צורת המאבק, את צורת החזקת המעמד?