השיח סביב הצילום בארץ קצר ימים, לחוץ, רווי יצרים, בעל מוקדים שונים, ועמדות מתחרות שונות. רק בשנתיים האחרונות, למשל, התקיימו מספר תערוכות גדולות שלוו בקטלוגים או בספרים מקיפים, שניסו בדרכם להתוות היסטוריה מקומית של הצילום, וכן הוקדשו לכך שני גיליונות סטודיו בעריכת גיא רז.

הספר המונח לפניכם מנסה לתרום לשיח הזה, להרחיב במעט את הדיון, לנסות לתת לו הקשרים תיאורטיים, רקע, ידע, נפח. המאמרים המתורגמים שבספר עוסקים באופנים שונים בשאלות האלה: איך כותבים את ההיסטוריה של הצילום בתוך התרבות? אלו ייצוגים צילומיים רשאים להיכנס לתוך ההיסטוריה של האמנות ואלו נדחים בפתח? איך הצילום מתפתח לאורך צירי חשיבה שונים ולעתים אף סותרים - זה שמדגיש, מצד אחד, את יכולת השעתוק, הריבוי והתפוצה שלו, והציר האחר, לעומת זאת, שמנסה להפוך את הצילום מ"בן ממזר של הטכנולוגיה שהונח על מפתן דלתה של האמנות" (מתוך "לפני הצילום", פיטר גאלאסי, בגיליון זה) לבן חוקי, כשר וגאה (של האמנות, כמובן). מאמרו של רולאן בארת, פילוסוף ותאורטיקן צרפתי, "המסר הצילומי", הפותח את הגיליון הוא חריג. בארת אינו מתעניין בסוגיות אלה, דהיינו מקומו של הצילום כאמנות ומקומו ביחס לאמנות, אלא הוא מתעניין באופן בו אנו קוראים תצלומים, כל תצלום. אלן סקולה, שמאמרו "על המצאת המשמעות הצילומית" נשען על בארת, ממקם את המשמעות של תצלומים כנעה בין קטבים, בעיקר – התיעודי והאמנותי, הביטוי (האישי) והדיווח העיתונאי, ומראה את ההשתמעויות הפוליטיות של תצלומים. אלן סקולה הוא צלם, מבקר אמנות ומורה.

פיטר גאלאסי, אוצר צילום במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, מוזיאון שהקים את המחלקה המוזיאלית הראשונה לצילום במאה העשרים, אצר תערוכה שנקראה "לפני הצילום". בתערוכה ובמאמר המלווה, מאמר המצוטט לרוב, הוא מנסה להראות כיצד בעצם הצילום הוא צאצא חוקי למסורת אמנותית שהיתה נפוצה במיוחד במאה התשע-עשרה, אך זכתה לתשומת לב מועטה, מסורת ציור ורישום הנוף מתוך התבוננות, מסורת חוקרת ולומדת. המאמר הבא אחריו, הקשור אליו בנקודות מסוימות, הוא מאמרה של רוזלינד קראוס. קראוס, תאורטיקנית וחוקרת אמנות, שמרבית ספריה מנסים לפתוח ולבחון מחדש את ההיסטוריה של המודרניזם באמצעות ביקורת עכשווית, שואלת ב"מרחבי השיח של הצילום" באיזה מרחב שיח ניתן למקם את התצלום, ובמיוחד היא בודקת זאת דרך תצלומים שנעשו בהקשרים שונים, לאו דווקא כאלה הנחשבים "אמנותיים".

כריסטופר פיליפס, מורה לצילום, אוצר וכותב בכתבי עת אמריקניים שונים, המתמחה בעיקר בצילום, סוקר במאמרו "כס השיפוט של הצילום" את ההיסטוריה האוצרותית המתחלפת במחלקה לצילום של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, החל מיום היווסדה, ומנסה להראות כיצד המוזיאון והאוצרים השונים פעלו כל העת לעידודו של מה שנקרא צילום אמנותי ולבנייתו של הצילום כאמנות בעלת הילה, כמו של האמנות המסורתית, הישנה, ובכך התרחקו מהרעיונות שהתווה ולטר בנימין במאמרו "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", ותרמו לחיזוקו של המוזיאון כשומר חומות של "האמנות".

ג'ף וול, אמן שפועל באמצעות צילום, אמן משפיע וכותב (הוא הוכשר כהיסטוריון של אמנות), מנסה להראות במאמרו "סימנים של אדישות: היבטים של צילום באמנות מושגית או כאמנות מושגית" את הקשר שבין הצילום העיתונאי והצילום כאמנות, ובין העיסוק של אמנים מושגיים רבים בסוף שנות השישים ובשנות השבעים של המאה העשרים בצילום. האמנים המושגיים, טוען וול, פעלו דווקא מתוך האפשרויות הביקורתיות והאלטרנטיביות שהצילום מציע, כגון צילום חובבים, אפשרויות העשויות להיות אוונגרדיות ורדיקליות; עם זאת האמנות המושגית העוסקת בצילום (מה שהוא מכנה "פוטו-קונספטואליזם") עשויה להיות גם המשך, ישיר או עקיף, לאותן מסורות צילומיות "מגונות".

הדימויים הוויזואליים בחוברת מהווים טקסט נפרד, אוטונומי, שמנהל עם הטקסטים המילוליים יחסי גומלין אפשריים, והם שייכים לאמנים צעירים העוסקים בצילום, בוגרי בתי ספר שונים לאמנות בארץ. מחד, דומה שכל הפולמוסים השונים, הדיונים והפרובלמטיקה שמועלים בטקסטים, מוטמעים בעבודתם, ומאידך, נראה שהם פורצים מן המקומות האלה למקום אחר, מפתיע ושונה, המתרחק לעתים מן הקונפליקטים הנדונים כאן. שנות התשעים באמנות הישראלית מאופיינות בעשייה צילומית אינטנסיבית ובהתקבלותו הכמעט ניצחת של הצילום בגלריות התל אביביות ובמוזיאונים. גיליון זה אינו מתיימר להציג את התמונה המלאה והמרתקת של העשייה הצילומית המקומית החדשה, אלא להציע מספר התבוננויות, לכוון תשומת לב לאפשרויות מגוונות ועכשוויות של אופני השימוש בצילום. יש כאלה שיטענו שסוג הצילום המוצג כיום הוא כזה המתעלם מההיסטוריה של הצילום כצילום אמנותי. מאמרה של אביגיל סלומון גודו "הצילום לאחר הצילום האמנותי" עוסק בדיוק בסוגיה זו. אביגיל סלומון גודו היא מבקרת אמנות וצילום, אוצרת והיסטוריונית.

חוברת זו נרקמה, התהוותה והוצאה אל הפועל במשך שנה. בשנה זו, המדרשה וקהילת האמנות בארץ נפרדו, כמעט בעת ובעונה אחת, מזוג אמנים שחיו יחד והיו נדבך מרכזי בחיי האמנות בארץ - שוש קורמוש ומאיר פרנקו, שניהם בוגרי מדרשה, שחייהם המשותפים והאמנותיים החלו במדרשה. המדרשה מס' 5 המוקדש לצילום מביא מבחר לא מייצג מעבודותיה של קורמוש, שהיתה לה נוכחות חד פעמית בשדה הצילום. שוש קורמוש צלמת, אמנית, לימדה בשנותיה האחרונות במדרשה. דברים שנשאה טלי תמיר, מבקרת אמנות ואוצרת, עם פתיחת תערוכת זיכרון לקורמוש בגלריה לצילום של המדרשה, מלווים את העבודות.