האם קלמנט גרינברג הוא עדיין דמות אב טראומתית שעקבותיה מסרבים להיעלם? לאור הטקסטים שנכתבו ועדיין נכתבים עליו, יצירות האמנות שהגיבו באופן ישיר או עקיף לכתיבה שלו, מעמדו הדומיננטי, דעותיו, וזרמים אמנותיים (הפופ ארט והמינימליזם, ואפילו האמנות המושגית) שנוצרו תוך התייחסות אליו, אין ספק שהוא שימש דמות מכוננת זהויות, מחנות ועמדות בעולם האמנות האמריקאי מאז שנות הארבעים של המאה העשרים. הוא היה ועודנו מקור לשנאה, להערצה, או לשניהם גם יחד; לוויכוחים, לביקורות בלתי פוסקות ולציטוטים והתייחסויות מגוונות. קשה לעקוף את גרינברג. כמעט בלתי אפשרי לחשוב על המקום שבו נמצאת האמנות היום, בלי להכיר את הטקסטים המרכזיים שלו, שהפכו לקנוניים בביקורת ובתיאוריה של האמנות והתרבות במאה העשרים. גרינברג מספק חלק ניכר מן המקורות של הדיונים הנוכחיים על מודרניזם בתרבות ובאמנות, והדיונים על הפרקטיקה, ההיסטוריה והביקורת של האמנות מאז המופשט ועד היום.

קלמנט גרינברג, בן למהגרים יהודים שהגיעו לאמריקה מליטא, נולד ב־1904 ומת ב-1994. בשנות העשרים של חייו הספיק ללמוד שפות בקולג', ניסה להשתלב בעסקי המסחר של אביו, ללא הצלחה יתרה, עבד כפקיד מכס בניו יורק, תירגם כמה סיפורים של קפקא לאנגלית והיה חבר בקבוצה של אינטלקטואלים מרקסיסטים, רבים מהם יהודים, שפעלה בניו יורק והוציאה שם את כתב העת פרטיזן רוויו. אחר כך גם שימש כעורכו. אחד המאמרים הראשונים שכתב היה "קיטש ואוונגרד", שפורסם בכתב העת. זמן קצר אחר כך פירסם שם את "לקראת לאוקון חדש יותר". החל משנות הארבעים הוא התפרנס מכתיבת ביקורות אמנות על תערוכות בעיתונים שונים ורבים. במהלך הכתיבה העיתונאית השוטפת עיצב גרינברג את מה שאפשר לכנותו "המצע התיאורטי של המודרניזם". הוא היה גם פרשן של נושאים חברתיים ופוליטיים, כתב על ספרות, מוסיקה ואפילו על מחול, אך בעיקר כתב על אמנות ואמנים. גרינברג נחשב כמי שתמך באמני האקספרסיוניזם המופשט וקידם אותם. מעמדו כמבקר אמנות משפיע הלך וגבר במהלך שנות החמישים והששים. הוא יעץ לאספנים, ויש האומרים שאף לאמנים עצמם, הוא הוזמן לשאת הרצאות גם מחוץ לארצות הברית, הוא המליך אמנים והשפיל אחרים. קשה לתאר את ההשפעה העצומה שהיתה לו באותן שנים. אין ספק שהיתה בו מידה רבה של עריצות. בשנת 1961 גרינברג הוציא את ספרו הראשון Art and Culture. הספר סימן את תפישתו את המודרניזם ועורר ויכוחים נרחבים בקרב תיאורטיקאים, מבקרים ואמנים סביב פרשנותו. המאמר הפותח את הספר הוא "אוונגרד וקיטש", שנכתב עוד ב־1939. גרינברג לא שינה בו דבר, גם לא את הנימה העוינת והעוקצנית כלפי הקפיטליזם.

"אוונגרד וקיטש" פותח גם את מבחר המאמרים של גרינברג שהחליטה מערכת המדרשה לתרגם. "אוונגרד וקיטש" ו"לקראת לאוקון חדש יותר", מאמריו המוקדמים ביותר של גרינברג, שהופיעו בפרטיזן רוויו כמעט באותה שנה, הם מסות רחבות, המצע לפרקטיקה שלו כמבקר ולתרומתו החשובה לדיון על טבען ועל תפקידן של אמנות וספרות מהפכניות. שני מאמרים אלו משרטטים את הקווים העיקריים של ההיסטוריה והתיאוריה של התרבות בכלל ושל צורות האמנות בפרט בחברה הבורגנית, מאמצע המאה התשע-עשרה ועד שנות השלושים של המאה העשרים. שניהם נכתבו על רקע עליית הנאציזם באירופה, ערב מלחמת העולם השנייה. ב"אוונגרד וקיטש" גרינברג מחדד את אחריותו ומודעותו ההיסטורית של האוונגרד, זו שהפכה אותו לקרש הצלה מפני התמוטטות הסדר התרבותי הבורגני מול הפשיזם ולמגן המסורת מול עוצמתו של הקיטש. "לקראת לאוקון חדש יותר" הוא, כדברי גרינברג, "התנצלות היסטורית בשם האמנות המופשטת", והוא גם מבטא את רצונו של גרינברג לנקות את האמנות מן הספרות. שני מאמרים אלו מעידים כי תיאורית התרבות של גרינברג היתה במקורה מרקסיסטית.

כתיבתו של גרינברג בשנות החמישים והששים משרטטת בדרך כלל השקפה התומכת במה שניתן להגדירו באופן כללי "אמנות למען אמנות" ו"התמחות מודרנית" ובמושג ה"טוהר" באמנויות. אלה באים לביטוי במאמר שהוא מופת לכתיבתו הצלולה של גרינברג "ציור מודרניסטי". גרינברג כתב גם על נושאים יהודיים בכתבי עת יהודיים אמריקאיים. זהו פן פחות מוכר לקורא הישראלי של כתיבתו.

גרינברג כותב בלשון אלגנטית ובהירה, העוטפת לעתים נושאים קשים. המאמרים ברובם קצרים - אפילו המסות השאפתניות והארוכות יותר אינן ארוכות באופן יחסי; הם כתובים היטב, שפתם חזקה, קולחת ותמיד ישירה. לעתים קרובות הטון שלו הצהרתי, שש אלי קרב. הוא ארסי, אירוני ומלגלג, לפעמים אפילו מרושע. תפקידו של המבקר היה בעיניו כל העת, גם כאשר שינה את דעותיו, לשבח או לתקוף יצירות אמנות ואמנים, לעמוד על המשמר, לסמן מה גבוה ומה נמוך. הוא ערך השוואות בין אמנים שונים והשווה בין תקופות שונות של אותו אמן, הוא העמיד היררכיות, סימן מה טוב ומה לא טוב, מה הוא אוהב ומה אינו אוהב והצליף במבקרי אמנות אחרים, בגלוי או בעקיפין. בין היתר, תיעב את דושאן. הוא היה משכיל, אינטלקטואל, מעורב. בהיותו מבקר חריף, לעתים אפילו אלים, הוא גילם בתוכו שילוב שנדמה לכאורה בלתי אפשרי: איש שמאל בעל טעם אליטיסטי, מרקסיסט וסנוב.

את גרינברג המוקדם אפשר לראות כאידיאולוג, כהיסטוריון. כמבקר אמנות, שכתב מדי שבוע, הוא הציע עיתונאות במיטבה: מקסימום מידע במינימום שטח. לא חוסך פרטים על התערוכה בלי לעייף את הקורא, ועם זאת מערב עובדות ושיפוטים; סומך על האינטואיציות שלו, מתלהב, ואף משנה את דעתו לפעמים.

גרינברג הוא מודל של ביקורת אמנות טובה: זו המכילה אינפורמציה, היסטוריה, שיפוטים ועמדה אידיאולוגית, עשירה בידע, ויש בה ניסיון לנסח תיאוריה מקורית. בזכות כל אלה הפכו הטקסטים שלו לקנוניים ופתוחים לפרשנויות.

מערכת המדרשה, שמחה וגאה להוציא לראשונה מבחר ממאמריו של קלמנט גרינברג מתורגמים לעברית. כרך זה ראוי בעינינו שיהיה על כל מדף ספרים שעוסק במודרניזם ובתרבות המאה העשרים. המאמרים מקובצים בארבעה חלקים, שכל אחד מהם ערוך לפי סדר כרונולוגי: מאמרים על תרבות, מאמרים העוסקים בציור, ביקורות של תערוכות ומאמרים העוסקים ביהדות. עוד מופיע בגיליון מאמר של רועי רוזן המנתח את מאמריו העיקריים של גרינברג וסוקר את עיקר הדיונים והמחלוקות סביבו. אחריו מובא ראיון עם עירד קמחי שנערך לפני כמה שנים, הדן בחשיבותו ובמקומו של גרינברג כמבקר אמנות.

בסוף הגיליון מובא מאמר של דוד גינתון על האמן אריה ארוך. ניתן לראות גם בארוך דמות אב, דמות משפיעה באמנות המקומית, אם כי השפעה חמקמקה וסמויה, הולכת ומצטברת, הולכת ומתבררת במשך השנים. ציוריו מציעים פרשנות מקורית ואישית מאוד למושגים מודרניסטיים וציוריים. לקראת התערוכה הגדולה של אריה ארוך העומדת להתקיים במוזיאון תל אביב, פותח גינתון במאמרו "הנציבה העליונה" דיון בכמה נושאים העולים מעבודותיו ואשר לא נדונו עד כה.

את הטקסטים של גרינברג תירגמנו מתוך אסופת מאמריו שיצאה בארבעה כרכים בהוצאת שיקגו יוניברסיטי פרס ב־1993, כשנה לפני מותו Clement Greenberg, The Collected Essays and Criticism .

גרינברג, שהמעיט בהערות שוליים, הוסיף פה ושם הערות מאוחרות על הטקסטים שלו, וגם העורך של כתביו, ג'ון או'בריאן, הוסיף הערות הבהרה אינפורמטיביות. בתרגום המאמרים הוספנו כמה הערות שוליים הנדרשות להבהרת מונחים אחדים.

המאמרים של גרינברג לא לוו בתצלומים של עבודות האמנים עליהם כתב, הן בעיתונים והן בספריו. לאחר התלבטויות ממושכות החלטנו להפנות את הקוראים המבקשים להתוודע אל יצירות האמנים האמריקאים המוזכרים במאמריו אל הספרות המתאימה, העשירה והנגישה. בגיליון זה העדפנו לכנס מבחר לא מייצג של עבודות מאת אמנים צעירים ישראלים, שרובם החלו לפעול בשנות התשעים, המתכתבים או מנהלים משא ומתן עם הפשטה, עם מופשט ועם מודרניזם מנקודת מבטם היום, באופנים שונים ומגוונים: ציטוטיים, ביקורתיים, אירוניים, טפיליים ואחרים. הם מצביעים בעבודותיהם על השימוש לרעה שנעשה במודרניזם, על התדרדרותו, על השימוש המוסדי והציבורי בו. הם שואלים שאלות על קונוונציות אסתטיות הטבועות עמוק בתרבות שלנו ונתפשות כבסיסיות לה, משתעשעים בהן ומשתמשים בהן. יצירות האמנות המופיעות בחוברת אינן מתיימרות לאייר את הטקסטים של גרינברג או לשרטט איזו שהיא היסטוריה של העשייה המופשטת בארץ.

אני רוצה להודות לאמנים רבים ששיתפו פעולה, ביניהם כאלה שמחוסר מקום ויתרנו על ייצוגם, ובמיוחד אני רוצה להודות להוצאת שיקגו יוניברסיטי פרס שהתירה לנו בנדיבותה הרבה לתרגם את הטקסטים של גרינברג ללא תמורה.