[ לריצ'ארד בילינגהאם ]

לא היה לי סיכוי למצוא חתן בבית אבי. גברים צעירים לא פקדו את ביתנו. למצוא חתן בבית אבי משמע שאבי יחשוב טובות על חתני, שחתני יהיה מעין חבר של אבי, אלא שחתנים באים בחשבון עבורי היו כאלה שמרוצצים את בית ההורים, או שההורים היו מרוצצים אותם, או את ביתם שלהם עצמם, כי גם אבי היה מסוג המרוצצים. במשפחתנו תמיד יש לדבר על לפני ואחרי. לפני או אחרי שאבי עזב את הבית, באלף תשע מאות ושבעים, כשהייתי בת שמונה עשרה (מה שלהלן ייקרא "הנטישה"); לפני או אחרי שאחותי, בעלה ושני ילדיהם הקטנים נהרגו בתאונת דרכים, באלף תשע מאות שמונים ואחת (מה שלהלן ייקרא "התאונה"). בחייה של אמי אפשר לדבר על לפני אושוויץ ואחרי, אלא שהסיפור הזה אינו מתיימר ללכת כה רחוק.

גם באשר לי כילדה אפשר לדבר על לפני ואחרי שנולדה אחותי הקטנה, כשהייתי בת עשר והפכתי מקטנה לאמצעית. ההריון המאוחר של אמי, שגרם בושה גדולה לאחותי בת החמש־עשרה, היה לי מקור גאווה ושמחה – כי אולי היה זה הדבר הראשון שבו דמינו לאחרים, ואף נתן לנו סוף סוף אישור כניסה לבניין קופת חולים ולטיפת חלב, שעד אז אבי, שונא פנקסים אדומים ותשלומים במועד, דחה בבוז.

האם אבי חשב על עצמו כעל פרח נדיר - יפה מכדי לגעת כתף אל כתף באחרים, אלא אם כן בורקים וריקים כמוהו? פרח נדיר שבשוליו כעס מתמיד, או להפך – בחוץ פרח ובפנים כעס? פרח זעוף פנים שפרחיותו שוקעת אלי בור? מה היה עליו להסתיר בבור? לא, לא את אמא שלי והלכלוך צריך היה להסתיר, כי אם דבר־מה אפל בתוכו - מין טיפשות בסיסית שהולידה גזענות ויהירות, או אי היכולת ליטול חלק ולהיות שותף לכל דבר שהוא, אלא אם כן מדובר במיני עיסוקים פורחים, "אמנותיים": דקלום שיר דרמטי, מוסיקה של גריג או דבוז'ק, עסקי צילום.

אחותו העריצה אותו ובכל זאת נישאה לאחר, אחד שהיה מאוחד לחלוטין עם אומללותו, תבוסתן גמור, ומה שגרוע יותר – מעין אינטלקטואל קומוניסט, שבושתו בגופו ושנאתו לעצמו התגלמו בעמדה פוליטית. אמו בגדה בו עם אחותו, הלכה לגור אתה ועם הקומוניסט, ועשתה למענם כל עבודה - קניות בשוק, בישול, ניקיון, כביסה וגיהוץ, במשך שלושים שנה. אמו היפה, שהאכילה אותו שומן חזיר מאחורי בית הכנסת ביום כיפור, בילדותו בבודפשט, ועיוותה את דמיונו בסיפוריה על היותה בת אצילים - האם היא הטיפשות הפנימית שהתבייתה בתוכו? היא זו ששלחה אותו לקרובים הרחוקים בכפר, שהיו בעליה של טחנת קמח, כדי שיאכל לשובע לאחר השחרור וימצא שם את הטוחנת, שהיתה לאשתו. הוא התחתן עם אי הרצף בהתגלמותו, עם הפן האוורירי המקוטע שלו עצמו, וכך היה נתון בין טיפשותה המציקה של אמו בתוכו מכאן לבין חוסר השחר של אמי מכאן.

אמי, שטחנת הקמח חרצה את גורלה לשבת לקום לנצח לצלילי "עוגה עוגה", בעיקר בעשרים השנים שלאחר הנטישה, טיפשה לא היתה. בו זמנית אילמת וחדת לשון. בביישנותה מסמיקה, נעלמת, נמסה אל תוך חיוכה. אבל רגע, במחשבה שנייה, בימים הטובים, כשאבי עוד היה בנמצא ושניהם ביזבזו כספים בחריצות, לא חסרה לה טיפשות. היא הפגינה גנדרנות חסרת בסיס. נטולת כל יכולת צפי (אבל יחד עם זאת, היתה מגדת עתידות של ממש – תמיד ידעה מתי יבואו אורחים לא קרואים), לא היתה מסוגלת לתכנן דבר מעבר לארוחה.

האם הטענה העיקרית שלי נגד בני המשפחה היא טיפשות? זה לא היה בדיוק רוע. הם היו טיפשים מכדי להפוך עצמם לחכמים. כי ההורים שלי לא היו צרי אופק כמו דודה שלי, שהיתה אטומה מספיק כדי להפוך את חייה להצלחה יחסית, אבל לא היה להם הכלי שהופך טיפשים לחכמים, כלומר, הכלי שמפריד את עצמך מעצמך, שהופך אותך לשניים (מלקחיים? מספריים?). מניין הגיע לידי הכלי הזה, שלא היה בנמצא בבית? גם אחותי הגדולה לא הכירה אותו, ולכן יכלה להתחתן כבר בגיל ארבע־עשרה. את המחוגה ידוע שגנבתי והסתרתי בגיל רך - סיפור שסופר שוב ושוב בארוחות בוקר בשבתות, כשישנתי בתל אביב אצל דודה וסבתא שלי. הפיצול קבע שאהיה אמן; ומתי נקבע שלא אתחתן לעולם? לי לא היתה ברירה אלא ליהפך לחכמה. לא ידעתי כמו דורית מה אני רוצה, ובעיקר לא מה עושים כדי להשיג את זה. לא היה לי הקלשון שלה; גם לא השרמנטיות של אבי, שבאמצעותה השיג נשים ואיכשהו החליק את החיים; ולא הכישרון של אמי להתבוסס בביצות, להתמרח ולהישאר זכה, להיות גוש עלבון ורדרד וטהור.

מה שאני מתכוונת לומר הוא, שהטיפשות של סבתא שלי היתה בלתי הפיכה ואילו של אמא שלי היתה זמנית והתקיימה כל עוד נמשכו הגנדרנות והיהירות שאימצה כדי לשקף את אבי. את סבתא שלי, חמותה, היא לא במיוחד אהבה, לועגת למאמצים שלה לעשות סדר אצלנו בבית, זילזלה בסדר שלה. ניקיון נראה לה קטנוני, לא בשבילה. היא העדיפה לאפות ולהעמיד קרם על פני קצף, ואת המחבתות עם משקע השוקולד והביצים להחביא בארון. לא היתה לה שום התנגדות לעובש או לשומנים דביקים. אצלה, בעיקר לאחר הנטישה, החוכמה כמו שרצה בלכלוך, חוכמה שהצליפה לי בפנים. כי כאן אני הייתי בצד של סבתא שלי הטיפשה: אהבתי כל כך את הגיהוץ שלה. אמא שלי היתה חכמה ומתפוצצת מצחוק ואני הייתי טיפשה שקודם כל רוצה שיהיה נקי, ואחר כך אפשר יהיה לדבר ולהמריא. אבל קודם כל שיהיה נקי. והשיגעון הזה שלי לניקיון, הזיהוי של יופי עם ניקיון, העמיד אותי כטיפשה. אני העדפתי בגדים טיפשיים, אך מעומלנים ומגוהצים עם קפלים חדים, על פני משחקי הלשון של אמא שלי. היה לי השיגעון לניקיון של מה שפה למטה, בבסיס הבלתי נמנע של החיים, שחייב להיות טיפשי כדי שאפשר יהיה לטפס למעלה. זאת הטיפשות שלי, שאני לא מסוגלת להרפות מהצורך הכפייתי לבסיס כמו נורמלי, טיפשי, מסגרת מסודרת. ואין לי שום יכולת לצייץ בתוך החרא. קודם לנקות ואז לצייץ – מה שאומר שאין לי יכולת טבעית לצייץ, שלו היתה לי הייתי מצייצת בכל מצב, אבל אני צריכה שיהיה נקי ומסודר לגמרי כדי להתחיל לצייץ.

אופס, אני כמו גולשת ונכנסת לקול של תומאס ברנהרד. ייתכן שהטון של ברנהרד תואם את קצב הבדחנות והאירוניה העצמית של אמא שלי, גם אם קודם לכן כמו היה לי ברור שהתבוססות בפועל בלכלוך אין לה קול?! המרירות והביקורתיות שלו הן בפירוש לא מן הסוג של אבא שלי, על אף העובדה שהוא אוסטרי, משהו שאבא שלי יכול היה בקלות להיות. עם זאת, קשה לי להאמין שברנהרד סבל לכלוך, שהיה איזשהו קשר בין הכתיבה שלו לבין רצפה דביקה וברזים מרוחים בשאריות בצק. אבל ייתכן שאם היה מכיר אותה היה ממשיך ובא לבקר את אמי, כשכל המכרים האחרים כבר מזמן הדירו רגליהם מהמאורה, ולו רק כדי להוכיח עיקרון נפתל כלשהו.

לאחר הנטישה נצמדה לנעלי העבודה הגבוהות, ובשמלות לא ראיתי אותה יותר. היא הפכה לפועלת עם תודעה פועלית. היא בכתה הרבה וגם צחקה אבל לא היה מי שיצחק אתה (אני סירבתי והקשחתי פנים אל מול הזוהמה), ולכן הצחוק הזה היה חסר השפעה, חסר אימפקט בעולם. היא צחקה כאילו היה לה עם מי לצחוק, אבל לא היה לה, לא היתה לה כל חבורה, והיא גמרה מתייפחת וצווחת מתוך שינה כקטר. קודם עושה קולות של קטר שבא מרחוק, ואז באה הצווחה שהיתה מעירה אותנו, הבנות. או שהיינו מתעוררות כבר לקול הקטר ומצפות באימה משותקת לצווחה. לרוב, כך סיפרה, זה היה חלום על מישהו שפניו אינם ברורים, מישהו שפולש לבית, מישהו שנתקלים בו. זה קרה לראשונה כשהייתי בשביעית או בשמינית, מיד כשאבי לא ישן אתנו יותר בבית. וכך, נעזבנו, הבנות. בגיל שבו הייתי יכולה כבר למצוא חתן, מצא אבי לנכון לעזוב בעצמו, להתחיל בחיי אהבה חדשים.

אבל אני חוזרת רגע לאחור, לתקופה לפני שעברנו לראשון לציון, כי גם את גיל ההתבגרות שלי אפשר לחלק ללפני ואחרי: לפני שעברנו לראשון, כשהייתי בת ארבע־עשרה, ואחרי. בנס ציונה גרנו בשלושה בתים, ובראשון גרנו בשלוש דירות. לשלישית עברנו כבר ללא אבי, בתקופת בחינות הבגרות. הבית האחרון בנס ציונה היה העיקרי, כי שם גרנו חמש שנים, שזאת התקופה הארוכה ביותר שגרנו במקום כלשהו. אז, לפני שעברנו לראשון, לפני שנושלתי מן הגן ומן הדשא (לו רק נשארנו שם עוד מעט עם הגן ועם הדשא אולי היה נקרה בדרכי איזה מחזר, כי גם אם הורי לא היו מהסוג הנוהג לארח בחורים צעירים, הגן והדשא יכלו להיות תחליף של רצף וקביעות, תחליף דאגה) והתוודעתי מקרוב למושג חדר המדרגות, לפני שנשתלתי בקומה שנייה ברחוב הראשי, ממש בסמוך לאולם חתונות – עוד היינו יחסית נורמלים.

בבוקר, בין שבע לשמונה, היתה שעת הדביקות המשפחתית. לקול "השעון המוסיקלי" בווליום גבוה היתה אמי מעירה אותנו ב-AUFSTEHEN נוסח המחנות, ולפני שנפקחו עינינו היתה משמיעה את פרשנותה לחדשות שקראה בעיתון ההונגרי, והפרשנות היתה אחת – "הרוסים באים!" כי היא, שהגרמנים הרגו את הוריה ואת אחותה, יראה רק את הרוסים וכלפי הגרמנים חשה יראת כבוד מהולה בקרבה משפחתית, מה שבדיעבד מקרב אותה לאבי, שכאשר עזב עשה את גרמניה למולדתו החדשה. לשאלה הנצחית "מה אני אלבש?" (בהונגרית גם "מה אני ארים?"), ענתה נצחית "את מה שנפל", כלומר את מה שלבשתי אתמול ושלשום ולפני שבוע. כי יש לדעת, שמלבד שמלה ייצוגית אחת שנקנתה מדי שנה בחנות היוקרתית הופמן בתל אביב, לא השקיעו אצלנו בקניית בגדים לבנות. את החולצות היתה מגהצת לי על הגוף במגהץ פושר, וכך גם תופרת כפתור או קרע, כשהיא תוקעת לי בדל חוט בפה – "שלא ייתפרו השפתיים!" – וכל העת הלהג הפוליטי שלה, שמלווה את עיסוקיו של אבי בשירותים, את חיפוש המסרק, את חיפוש המספריים לציפורניים, את חיפוש כפתורי החפתים וסיכת העניבה שלו. בתקווה למגבת מסריחה פחות, היא שולפת קצה מבצבץ מן הארון, וכל הערימה מתמוטטת לרצפה. גוזרת לי ציפורניים ביחד עם העור, היא לא מסוגלת להתרכז בקטנות, הרוסים מעסיקים אותה וגם אילוף הכלב לשתות את שאריות הקקאו.

בביקור, הקיץ, בארמון שרלוטנבורג הנאה בברלין, טרח מישהו להסביר, שבתקופה שבה היה הארמון בשימוש, הריחות בו היו ודאי בלתי נסבלים, משום שאנשים טבלו אז באמבט רק פעם או פעמיים בשנה, והוצאת השפכים גם היא לא היתה עניין של מה בכך. אני משערת שהריחות בביתנו, ברחוב ההגנה 3 בנס ציונה, היו כמו אותם ריחות בארמון שרלוטנבורג, כי את אבי, עם כל השיק שלו, ניתן היה לגרש לאמבטיה רק אחת לחורף באותם ימים. מה שאין כן מאז מצא לו מאהבת ועזב את הבית. מאז התחתן עם גרמנייה, והוא עסוק במירוק גופו זה שלושים וחמש שנים.

ואז, ברבע לשמונה, התחיל ביניהם הריב על הצ'ק היומי. אמא שלי רצתה כסף ואבא שלי רצה לתת כמה שפחות כסף. הוא לא רצה שהכסף יבוזבז על ידי אמא שלי, כי הוא רצה לבזבז את הכסף בעצמו. הם רצו לבזבז כספים על דברים שונים, לכל אחד מהם היה תחום שעליו רצה לבזבז כסף. המשחקים שלה היו אביזרי מטבח, כמה שיותר קטנים. כי זה מה שהיא אהבה באמת - לשחק במטבח בובות. תבניות קטנות ונחמדות בצורת לב, כוכב, תלתן, לנעוץ בבצק המרודד בסדר שידוע רק לה, וללוש מחדש את השארית הפרושה, המנוקבת כתחרה, וממנה לצור בידיים מקומחות בובות כמיטב יכולתה, שייאפו, ויושחמו ויאבדו צורה בתנור.

אבא שלי העדיף מכשור צילום ומכוניות, מה שכמובן עלה יותר מתבניות לעוגות. הוא היה צריך כסף, כמה שיותר, ולא רצה לתת לו להתפזר על תחביבים של אחרים. ובכל זאת, על רקע בִּכְיה היה זורק פרוסת צ'ק אומללה, ומתוך התוהו ובוהו צף ועלה רב-חן בגופו הרזה, הגבוה יחסית, בחולצת שרוולים לבנה ובעניבה מהודקת בסיכת ניקל, מדלג את חמש המדרגות לגינה אל המכונית הממתינה, שבניגוד לבית, כמו משרדו, היתה נקייה- ממלכתו שלו. והיא, מתאוששת, מקפלת את הצ'ק. לאחר שנצא, תיעלם לשיטוטיה. אבי לא היה מסוג הגברים המוליכים שלובי זרוע את בנותיהם לחופה. הוא היה מאלה הנהגים מגופם היורד בצעדים חינניים קלים ומהירים בגרמי מדרגות. חייו היו ירידה מתמדת, אינסופית, ממגדל שראשו בשמים, יורד ויורד, בהונות מחליפות בהונות, העקבים כלל אינם נוגעים, המדרגות רצות מתחתיו, עדיין יורד.

יכול היה להיות טוב וחם להצטופף בתווך בין שתי אחיותי, אבל מהו שהשתבש? בגיל ארבע־עשרה נאלצה אחותי דורית לבחור בין אביה לנער היפה שאהבה ואף השכילה ללכוד. הנער גורש על ידי אבי מן הדשא העטור שיחי שושנים בחזית הבית, וכמו בספרים, היה מופיע בלילות בחלון חדרנו בגניבה - עובדה שהיה עלי לשמור בסוד ואף שימשה קלף מיקוח בידי. בגיל ארבע-עשרה, בפנאטיות טרגית, תיכננה דורית לפרטי פרטים את כל מהלך חייה: בלוח השנה שבו הדביקה את רשימות מצעד הפזמונים הלועזי היה גם פתק מקופל עם שמותיהם של ארבעת ילדיה, שני בנים ושתי בנות, שעתידים להיוולד לה ולבן זוגה לאחר שיינשאו במלאת להם עשרים בדיוק. את הנער היפה, קל הלב, היא ניסתה לכלוא. זאת היתה הטיפשות שלה, כי כך לבה נסגר וכל קיומה הופנה לתיאום מוחלט של צעדיהם. קל רגליים, כפי שהיה, ניצל כל הזדמנות לדלג על ההרים או להיבלע במערה חשוכה, והיא, בהריון, או לפניו או לאחריו, היתה נהפכת למשותקת. העולם נבלע בדאגתה, כולנו הפכנו ערפל, ונפשה כמכלאה הולכת ומתהדקת, עיניה כלות להופעת דמותו התמירה, הצוחקת. וכך, באוטו הסגור, הם נמחצו למוות עם שני ילדיהם, לכודים יחדיו (מיכל הבכורה, שהיא נפש חופשית, יצאה בפציעה). הנפש של אחותי היתה לאוטו סגור, לדה-שוו רעוע. היא העדיפה את המכלאה של האוטו, את סכנת הנסיעה, כי שם היו כולם חוסים תחת השגחתה. משנסגרו באוטו, נפשה היתה שוקטת. בתא הקטן לחוצים זה לזה, בולעים מרחקים, היא טיפחה תקווה לעולם לא להגיע כדי לא להיפרד.

ואלה הדברים העיקריים שאחותי דורית תרמה לחיי:

• בשנתה הראשונה בתיכון חזרה נלהבת ושיתפה אותי, בת העשר או האחת-עשרה, בפרשנותה של המורה לשירו של נתן זך, "... יכולתי לגעת בשולי אדרתו". תמצית הפרשנות הסתכמה בכך שמדובר בפנייה אל האב. ואף שכתוב שם במפורש "בני", היה בקביעה הזאת מעין מפתח קסם שכמו פתח את השיר לגמרי, פיצח אותו, ושתינו נותרנו מתפעלות.

• היא לימדה אותי בית בית את השיר, שהוא תחינתה של הנערה הפולנייה האומללה שאביה חפץ לחתן אותה עם זקן.

• היא ידעה לתת שם להרגשת מועקה חדשה שתקפה אותי באחר-צהריים קייצי אחד במרפסת, בגיל שמונה או תשע. "ריקנות", אמרה בביטחון, ואני הרגשתי כמי שקיבלה מתנה. בהזדמנות אחרת כינתה חברה שלה בתואר "ריקנית", וידעתי שגם בכך היטיבה לקלוע. ועוד ידעתי, שהעובדה שחשתי ריקנות לא הפכה אותי לריקנית. אלה נפלאות הלשון.

בין אחותי הגדולה לאחותי הקטנה ניצבתי אני, וכמיטב יכולתי ניסיתי למנוע את השפעתה של האחת על האחרת. רציתי אני להשפיע. רציתי את ענת בצד שלי, בצבא הזעיר שלי: רגישה, אמנותית, פואטית, מודעת, חכמה – תארים שבהם הכתרתי אותה עוד לפני שנולדה, א-פריורי. ושנים אחר כך, זועמת, היא הטיחה בפני: "ועוד הייתי אמורה להרגיש אסירת תודה!" ענת הקטנה ננטשה על ידי אבי בגיל שמונה, והיתה יותר מעשר שנים בת זוגתה הצמודה וחברתה לאשפתות של אמי, כלי קיבול לצערה הרב מנשוא ומקור לנחמה.

עם התאונה, אחת-עשרה שנים לאחר הנטישה, לצחוק הגורל, היתה לאמי הקלה - סבלה זכה להכרה ומכרים ישנים, שבזו לה על שנותרה בגפה, באו לנחמה ואף הביאו מתנות כסף, וכסף היא תמיד אהבה. שני הורי אהבו לקנות. למעשה, שמחו רק כשקנו.

בגיל ההתבגרות לאחר המעבר לראשון, בין המטבח האמריקני שאמי הצליחה לטנף באופן לא הפיך תוך שנתיים של שכירות לבין החדרים שנבנו בנוסח הקבוע של דירות קבלנים, לבשתי אני דמות של עמוד ענן. אבי נתקל בו כשהיה עמוס רגשות אשם על עסקי הנשים שלו, אמי נתקלה באטימותו כשהיתה מלהגת בלא אבחנה על כסף, על עלבונות שספגה מחברים, על חשדותיה באבי, על מתכוני עוגות. דורית נתקלה בו חמוץ מביקורת על העדפותיה בתחום הקולנוע, הביגוד, אורח החיים. אבל בכל זאת נלוויתי אליה לבת ים, כשהיתה בת תשע-עשרה וחצי, להתרוצץ אתה על הגבעות שעליהן הקימו קבלנים ממולחים ומרושלים בתים משותפים, כדי לקנות דירה בחסכונות שצברה משיעורים פרטיים. נלוויתי ובזתי.

כשאבי עוד היה עמנו, אמנם היה הבית מלוכלך (לעתים, בשבתות, היה נתקף בולמוס ניקיון, תוחב כל מה שרק ניתן מתחת למיטות ובארונות, יורק על שולחן הסלון וממרק אותו וכורע על ארבע לנגב את הרצפה כדרך התימניות), אבל כשאמי נשארה לבדה ומצאה את פרנסתה באפיית עוגות, כבר קשה היה למצוא את הבית בתוך הלכלוך. נכנסת בדלת והגעת לחוץ מוחלט, קיצוני יותר מכל חוץ מוכר – רחוב, מגרש ריק, נוף, שדה, יער או בִּיצה. מחוץ לתחום השגחתו של אלוהים, מחוץ למדינה, חוץ לארץ. מחוץ אפילו לחוקי הטבע, כי שם הדוממים פיתחו חיים אורגניים - סירים שהושארו עם משקע מזון צימחו פטריות ומשטחי עובש צבעוניים, מקקים נולדו מתכולת מגירות, קטנים לרבבות או גדולים מעבר לזנים המוכרים, נמלים פרו ורבו בערמות סוכר.

לו רציתי להזמין בחור לבית אמי היה עלי להשיג שולחן זעיר ושני כיסאות זעירים ולארחו על מנגב הרגליים שבחדר המדרגות. מבעד לחריץ בדלת, אמי היתה משחילה לנו עוגות פרוסות ואת הדירה היתה מחשיכה, שלא יתגלה דבר ממה שבפנים, בעוד שהאור הנדלק וכבה של תאורת חדר המדרגות שוטף אותנו לסירוגין ומיטיב עם פני־הפֶּרֶד שלי.

הדמיון לנוף היה בכל זאת רב יותר מאשר לפנים בית – רבדים ומרבצים גיאולוגיים נוצרו מרצף של אלפי פריטים מחומרים שונים, גבעות והרים של חפצים, פלגים קטנים של נוזלים שנשפכו ויבשו למחצה כיסו את השולחן, הרצפה, הכיורים, האמבטיה. כך עמדו להן ביצות מבאישות של מאכלים שננטשו.

בגלות ופריצות שכאלה, סוכני חרש יצאו ובאו כרצונם מבעד לקירות, שמים ללעג את קיומה, קיומנו. רהיטים שאבי קנה בקפידה להיות סט ואנסמבל, עברו הסבות, פורקו, פוזרו ונערמו במרפסת שתריסיה שבורים. על שולחן הסלון האובלי הגדול מעץ פליסנדר, שתמיד היה מכוער, נערמו הרכישות האחרונות מחנויות הכל-בו ומשולי השווקים: כלי פלסטיק, מגבות קרועות במחיר מציאה וגם ספרי בישול, סירים ותבניות עם תבשילים, חתול או שניים. הוא היה כל כך עמוס שאת הצלחות עם האוכל שמנו בחיקנו, טומנים בהן את מבטנו.

אחרי הנטישה שום מאכל כבר לא היה טעים באמת. שום מאכל לא הוכן בצורתו המקורית, המדויקת. החלה שיטת בישול ואפייה של תחליפים. על רקע הפריצות של החיים לא היה עוד כל טעם לשמור על כללי הבישול. מרכיב החליף מרכיב החליף מרכיב, עד שכבר לא היה ניתן לזהות את המאכלים והם היו למין תבשיל אדום של ספק חצילים ספק אטריות. לקינוח היו עוגות שנותרו מסיבוב המכירות שלה בחנויות המכולת, שבהן ביצים הומרו באבקה, פרג הוחלף בפירורי העוגות מהשבוע שעבר, ובמקום צימוקים היו קוביות ירוקות ואדומות דמויות פלסטיק.

אמא שלי נהפכה למכונת לכלוך אדירה שאיש לא יכול לה. ללא כל מאמץ היא ייצרה שכבות לכלוך שנפשנו שקעה וטבעה מתחתן. ביעילות עצומה, הפכה אוכל ללכלוך בכמויות מסחריות. טחנת הקמח של בית הוריה הפכה למפעל בצק שהתפשט וכיסה את כל אשר בדרכו. ואני, שכבר לא גרתי בבית, ואפילו הלכתי ללמוד אמנות ב"מדרשה", נשאתי אתי לכל מקום מדליון רך של בצק מטונף בכל אחת מעיני. הבצק נלוש בתוך ראשי, ובאמנות היתה לי משימת על אחת – לגלף לעצמי פָּנִים. היחידה שהלכלוך לא דבק בה היתה היא עצמה, ורודה וזוהרת בתוך הזוהמה. נפשה נותרה תמה. מטביעה את ילדיה ומחייכת כטל, בשערה הזהוב ובבהרות השמש המנקדות את עורה הבהיר.

אצלי צמחה אחריות ללכלוך, אני הופקדתי על שמירתו והסרתו במלאכה אינסופית. האם אפשר כך פשוט לפסוע ולצאת משם, ולו חמש-עשרה שנים לאחר מותה, ולהעלים כל זכר למפעלה? להתחיל בחיים אחרים, שונים ונקיים? ומה עם מורשת הלכלוך, מה על העיזבון?

רובד של כישוף בראש המשותף, של אמי ושלי, שנמנע מאתנו מחצב שלא נכרה – היה בית המרקחת, השב ופוקד את ציורי, היבהב לרגעים אבל הוסתר בדאגה לְכסף, לְאהבה (אולי בְּזֶה הַסֶדר). מבית המרקחת יכולנו להפיק זהב ביחד, אלא שבמח עצמותיה שקעו מכשולים בלתי עבירים, כמו חיה במים. הם שטפו אותה קדימה ואחור, קרובים להגיע ונסחפים בחזרה. את המים היא לא יכלה לארגן, לא יכלה לעשות סדר בארונות הבגדים, בארונות המטבח, שבתוך המים. היא לא הגיעה לכלל מימוש בעולם היבש, המים גדלו מעליה (כמו מי האלכוהול מעל בני זוגי האלכוהוליסטים). היתה נחמדה: לבוש נחמד, הופעה, אבל לא שמה לב שכולה רטובה, כי מאחורי הלבוש הנחמד היה רק רטט, ללא כל מהות. מכוח צו קדמון כלשהו היא נשארה תקועה ברצועת המים הצרה שליד החוף. אני בקפיצת התאבדות דילגתי אל היבשה, במחיר הטבעיות, במחיר כל הנאה אפשרית, כדי לעבוד בבית המרקחת. כי במים, ביחד עמה, יכול היה להיות מסוכן עוד יותר - פרה ועגלה צפות במים. במין סיבוב שגרם לי לנקע בצוואר הפכתי עצמי לתיש והתעקשתי לאחוז בכלי עבודה, מכוש או מכחול. בגד הים הנחמד ומחרוזת הפנינים הטעו אותנו לחשוב שהיא תוכל לגשת אלינו, לשוחח, אבל היה רק להג אינסופי חוזר על עצמו, מתחזה לדיבור, טובע בלימלום של הגלים. כאילו כמעט יכלה להיות מרת רמזי על החוף – אבל ללא התוכן, ללא הבעל, ללא האימהות וללא עצמה. בשנותיה האחרונות נהגה לומר בפיכחון מר: "רק בלי עצמי אני לא יכולה", אלא שמאז ומתמיד היתה ללא עצמה ולכן לא היתה יכולה.

לו היו התקופות מסומנות על הגוף כמרבצים בסלע, כי אז כפות רגליה של אמי ורודות היו כצבעם של סרטי המשי שבהם נקשרו המצעים המעומלנים בבית הוריה בַּפַּשְׁפּוֹק לַדָנִי וכצבע לשונות העגלים שברפת השכנים הגויים, לשם היתה מתלווה אל המשרתת שנשלחה להביא חלב במוצאי שבתות. מן הקרסול עד הברכיים היו שוקיה שחורות מאפר המשרפות. עד המותניים היתה בצבע גוף של שנות הנישואין והלידות, ומשם ומעלה – בצק.

כיצד התקבלה בגן עדן - יספרו מלאכים.