חלק א: מילים שאני כותבת לפני השינה

היי, אני גליה!

אני לא יודעת איך מגיבים למצב הנוכחי, איך בוחרים את המילים הנכונות, כיצד מתארים את המתרחש למשפחה בחו"ל כדי שהם יבינו. הרי בסוף כולנו ילדים מבוהלים ומפוחדים. אין אמת אחת ואין צדדים. לכן, אולי אין צורך להגיב, אלא מספיק לדבר בשם עצמי. לא "על", אלא "את"המציאות.

6:30

מתעוררת מצלצול הטלפון. זה אבא. הוא ואמא כבר יותר מחצי שנה בקנדה. לאמא מפחיד בארץ, לכן, היא טסה לעשות אשרת שהייה למקרה ש... והתהליך מתעכב מפני שדורשים מאבא בן ה-70 שלי אישור פטור מהצבא ולצה"ל כרגע אין כוח אדם לטפל בפנייה.

כל בוקר אבא מעיר אותי ב- 6:30 בדיוק ונשאר על הקו עוד כמה דקות כדי שלא אחזור לישון.

7:45

יוצאת מהבית לכיוון הכורך ברחוב אבולעפיה. למרות שכל הקולגות מעולם האמנות כורכים אצל דניאל מרחוב אלנבי, אני מתעקשת ללכת לאיש מלאכה מבוגר בחנות ישנה בפלורנטין, מוקף בספרים וחתולים.

אני ממש לחוצה לסיים עם הספרים היום. יש עדיין כמה שבועות עד התערוכה, אבל לא מצליחה להשתחרר מהתחושה שאם לא אשלים את המשימה הבוקר משהו יקרה. פיגוע, טילים מאיראן או... אין לדעת. מנסה לא לחשוב יותר מדי, רק לבצע את מה שצריך.

9:00

אני יושבת על כיסא נוח ומרופד בדירה של מאי. היא מספרת אותי. בשנה האחרונה, השיער שלי נושר בטירוף ואני מקווה שהידיים שלה יצליחו לעשות איזה קסם.

11:00

מגיעה לסדנא לאמנות בראשל"צ. מספיקה רק להגיד לאילן, אב הבית, בוקר טוב ונשמעת אזעקה. יורדים לקומה התחתונה, פותחים לרווחה את הדלתות, כדי שהולכי רגל יוכלו להיכנס למרחב המוגן, מחכים טיפה ונועלים את דלת הממ"ד. שלושה פיצוצים חזקים. אני חושבת, איזה מזל שהספקתי להגיע. אם האזעקה הזאת הייתה 10 דקות לפני כן, הייתי שוכבת עכשיו עם ידיים מעל הראש באמצע הכביש המהיר באזור חולון.

13:00

השנה קורה דבר ממש מרגש. אני מובילה חממה לאמנים צעירים והיום זה סבב פגישות ראשון עם המתעניינות והמתעניינים: בחורה בת 28 מחיפה שרק חזרה מלימודי פרפורמנס בגרמניה. בחור בן 37 מקריית אונו, בוגר שנקר בעיצוב טקסטיל, משלים הכנסה בריפוי בעיסוק. בחורה בת ,26 ניצולת נובה שעבדה במוסד, אבל בעקבות כל מה שקרה מחשבת מסלול מחדש. אישה בת 42 המציגה את עצמה כשחקנית ובמקביל מטהרת גופות בחברה קדישא.

15:30

אני בגלריה עמוק בתוך ההקמות. סטרימרים לא עובדים כמו שצריך ואני כבר שלושה ימים לא מצליחה להבין מדוע. גם המילים מסרבות להידבק לקירות. למרות שעשיתי טסטים לפני, הקירות מתפוררים לי בין הידיים והאותיות פורחות באוויר כמו בשיר של אביתר בנאי. מניחה את ידי הימנית על הקיר, עוצמת עיניים ומבקשת בלב: "בבקשה תנסה להכיל את המילים שלי ואותי...".

19:00

יוצאת מהגלריה לכיוון הבית. די להיום. אחזור מחר. איזי לבד בבית כבר 12 שעות רצוף. אמא מתקשרת ואומרת שאסור שסבתא תישאר לבד בכיפור. אני מנסה להסביר לה שאין זמן, שזה לא נוח ואני ממש זקוקה ליומיים האלה להיות במרכז ולא בירושלים. "ואם משהו יקרה לבבושקה?" – עם הטיעון הזה אין לי איך להתווכח. אם מניחים על המאזניים את סבתא אל מול התערוכה, ברור שאני בוחרת בסבתא.

23:00

יושבת על הרצפה. בונה דגם של החלל מקאפות ומסדרת עליהן שורות של משפטים ותאריכים. מתכוננת למחר. בום. החלונות רועדים. מסתכלת בחשש על החלון, שכנראה הרבה פחות יציב ועמיד ממה שנדמה לי. פותחת ynet.

מבזק ראשון: "אזעקות בצפון תל אביב. אין נפגעים בגוף".

מבזק שני: "מניין העקורים כתוצאה מהתקיפות בלבנון עלה מעל מיליון אנשים".

01:00

שוכבת במיטה. מנסה לפענח כיצד להספיק את כל המשימות שיש לי למחר. בדיוק ברגע שאני מצליחה טיפה להרפות, שומעת צרור יריות או אולי נדמה לי? תוך שניות ספורות אני כבר בטוניקה שחורה מעל פיג'מה עם איזי על הידיים מול הדלת של השכנות. בניגוד אלי, להן יש ממ"ד. מושיטה את היד כדי לדפוק בדלת ונעצרת. האם באמת שמעתי משהו? אולי דמיינתי? שווה להעיר אותן ואת הילדים שלהן?

מתיישבת בחצר, מדליקה סיגריה, מחפשת מידע בין החדשות באינטרנט, קבוצות שכונתיות בפייסבוק ואחרי התלבטות ארוכה מתקשרת למוקד משטרה. הנציגה עונה בקול עייף ואדיש: "כן, כן... קיבלנו מספר דיווחים. זה בבדיקה. הכל בסדר". 

כעבור חצי שעה חוזרת למיטה. איך הכל בסדר? איך משהו בסדר? מחר יום חדש. כביכול. זה לא מרגיש ככה, אלא כיום אחד ארוך שמסרב להיגמר. 

מחר אבא יתקשר אלי מקנדה ב6:30- בדיוק ויתחיל עוד לופ.

חלק ב: מילים שאני רוצה לומר בקול רם

היי, אני גליה!

אז... הכנתי להיום טקסט, שעבדתי עליו די הרבה זמן... והאמת, אין לי רצון להקריא אותו. הוא מרגיש לי חשוך ואפל, מלא בתסכול, כאב וניסיונות נואשים לתפקד "בתוך" ו"למרות". בקיצור, כמו שאומרים, ברוח התקופה. אני קוראת אותו שוב ושוב ושואלת את עצמי: "למה?". אולי אם הייתי מנסה לתווך את מה שקורה למישהו מבחוץ היה לזה ערך, אבל אנחנו? כולנו חיות וחי ים את זה כאן ועכשיו. חווים וחוות בגופנו: בפעימות הלב, בשיער שנושר, בקמטים שנהיים מובהקים יותר. בלילות לבנים ובקרים בהם קשה לקום וקמים בכל זאת. אוספים את עצמינו לכמה רגעים ומתפרקים שוב.

למה להוסיף עוד כאב?

אני מחליטה לעשות שיפט בעלילה ולנצל את המפגש הזה לחיבור. הרי בסוף גם בתוך כל המציאות הבלתי נסבלת הזאת – החיים מנצחים. אמנים יוצרים, זוגות מתחתנים ומביאים ילדים לעולם, משפחות נפגשות בערבי חג וארוחות שישי. בני אדם מתאהבים, בונים תוכניות, עוזרים אחד לשנייה בדברים היומיומיים הפשוטים, מתחברים, מתרגשים לחזור הביתה ולהתכרבל עם חיות המחמד שלהם. אנשים. אנחנו. בוחרים בחיים. בוחרים להאמין ולקוות. 

אני רוצה שלרגע נשתחרר מהמילים ונחזור לתקשורת הכי בסיסית, באמצעות צלילים שעדיין לא קיבלו משמעות. אני מבקשת מאיתנו כמה רגעים של יחד. להיות ביחד. לנשום יחד. אני אתחיל ואני מזמינה אתכם.ן להצטרף אלי.

וכשנסיים, והמקהלה הרגעית שלנו תתפרק שוב, אני אבקש מכל אחד ואחת מכם להסתובב למי שנמצא לימינכם. להסתכל לו או לה בעיניים ולומר: "תודה". כי לכל אחד מאיתנו מגיע לשמוע ולומר תודה. לא על משהו קונקרטי, פשוט על מי שאנחנו ועל זה שאנחנו בוחרות ובוחרים להיות כאן היום... ואולי לפעמים גם זה מספיק.