.1

האקלים הטכנולוגי וסביבות המדיה החדשה שינו וממשיכים לשנות את ממשק המציאות ביחס לפרט. בספרו המכונן, להבין את המדיה, טען מרשל מקלוהן כבר בשנות השישים שגם אם האדם לא טס מעולם במטוס, עצם היותו חי בעולם שבו טיסה כזאת אפשרית משנה לחלוטין את תפישת המרחב אשר דרכה הוא מביט במציאות. בעקבותיו אטען שגם אם האדם החי בעולם המערבי לא עשה mashup אחד בחייו (האם קיים אדם כזה?), הוא או היא עדיין תופשים את עולמם באופן פרגמנטרי המושתת על עקרונות ה"גזור והדבק" (cut & paste). כך בנויים שידורי הרדיו והטלוויזיה מרמת הזפזופ ועד רמת הערוץ הבודד. כך מובנה פורטל רשתי. כך מתוכנן המרחב האורבני, וכך נחווה עולמו של המשתמש בכל אלה.

עיקרון ה"גזור והדבק" מכתיב סביבה פרגמנטרית, דמוית פסיפס, שהמבנה הארכיטקטוני שלה הוא כשל קומפוזיציית all over: היא ריזומטית, חסרת מרכז, ואין בה הבניה היררכית בין האובייקטים המרכיבים אותה. אין חשוב יותר או פחות, אין קודם או מאוחר. כל "גזור" פוער חור במקום אחד, וכל "הדבק" מצמיד אובייקט במקום אחר.

הדיוקן האישי בפייסבוק, למשל, אינו רק סך כול הנתונים הביוגרפיים שהמשתמש הקליד לאתר, אלא גם כל מה שחלקו ממנו או שחלק מדפים של אחרים (shares), כל מה שסימנו אצלו או שסימן אצל אחרים כאהוב (likes), כל התגובות שהגיבו לפוסטים שפרסם או שהגיב לפוסטים של אחרים, כל הפוסטים שהיה ממוען אליהם או שהפנה ישירות לאחרים, וכל התיוגים בהם הופיע. הדיוקן הוא דינמי, ובנוסף למשתמש מרכיבים אותו גם גורמים חיצוניים לו.

מבנה זה מציע קומפוזיציה פתוחה שמצדה מזמינה פעולה. הוא דינמי ונתון לשינוי ולמניפולציה מתמדת. יכולת ההכלה שלו היא אין סופית.

למעשה, הסביבה החדשה מתארגנת כמו מסד נתונים - database.

מסד הנתונים הוא אוסף אובייקטים. כל אחד מהם פרטיקולרי ואינו תלוי באחר. שלושים שנה לאחר מאמרו של מקלוהן, טען לב מנוביץ' שמאגר הנתונים הוא התצורה הסימבולית המייצגת את ההווה. היא, כך לדבריו, מחליפה את התצורה הסימבולית שמשלה בכיפה מאז הרנסנס הפרספקטיבה האלברטיאנית.

כאשר משתמש נתקל במאגר, אין ליוצר המאגר שליטה בדרך שבה יצרך המשתמש את תוכנו. באותו המאגר ניתן לייצר מספר רב ולמעשה אינסופי של מסלולי קריאה, סיווג, מיון, והבניה אשר טורפים בכל פעם מחדש את הסדר שבו מופיעים האובייקטים. אפשר לחוות אותו מאגר בהגיונות שונים, במעין קריאה דה-קונסטרוקטיביסטית הנובעת מן התצורה.

אחת התובנות המעניינות שהציע מנוביץ' היא שבתקופתנו אנשים כל כך אוהבים את מאגר הנתונים עצמו, עד שעצם קיומו ומידת היקפו משמעותיים יותר מהיכרות עם כל אחד מהאובייקטים המרכיבים אותו. סטיבן שפילברג, לדוגמה, הקים ארכיון דיגיטלי שממוקד בשואה, ולתוכו ריכז במשך שנים עדויות ונתונים של ניצולים. כמות החומרים המצולמים היא כה גדולה עד שאם יבקש מישהו לצפות בארכיון כולו, תידרשנה לו ארבעים שנים בהן יצפה בחומרים במשך עשר שעות בכל יום. עצם הידיעה שזהו היקף החומרים היא שהופכת אותו למלא עוצמה, אף שלהוציא מקרים חריגים מאוד מרבית המבקרים (רשתית) בארכיון צופים בעדות בודדת או מקסימום בחמש עדויות.

אם כך העולם הינו מאגר נתונים ענקי המתארגן ומתעדכן בכל רגע נתון, מאפשר פילוח וארגון מחדש, וארגון על גבי ארגון של האובייקטים ושילוחם באינספור ערוצים אל המרחב התפישתי. ובכל זאת טבעי לחפש במרחב המבוזר כל כך הגיונות נרטיביים, ואלה מגיעים בצורת האלגוריתם.

האלגוריתם הוא יצרן הנרטיבים. הוא המכתיב את הדרך שבה יצרך המשתמש את המאגר. אותו המאגר יכול להתארגן על פי אלגוריתמים שונים: אלפביתיים, רנדומליים, נפחיים או עקרוניים. לדוגמה, אתר קניות באינטרנט. אם אבחר "לקרוא" אותו לפי סולם הפופולריות אצור רצף נרטיבי מסוים. אם אבחר לראות אותו מסודר על פי מחיר עולה, ישתנה הרצף אך לא רק הוא – האובייקטים עשויים להופיע במקומות שונים ובהקשרים שונים באופן כזה שכל אחד מהם מקבל מעמד ותוכן הקשרי שונה בכל פעם. בעזרת האלגוריתם כותב המשתמש נרטיב, ואילו ההתחקות אחר ההיגיון הנרטיבי של האלגוריתם חושף באופן מסוים את המסד כולו.

2. האקינג מגיע מהמדיה

ילד בן שתים-עשרה שפורץ לאתר הפנטגון ומפיל אותו; אקטיביסט שפותח אתר דמה לחברת ענק; פריצה טרוריסטית אל לוח שידורים טלוויזיוני בפריים טיים; ריגול כלכלי, ריגול מדיני, קידום אידיאולוגיות בעזרת האקינג – כל אלו ועוד מתאפשרים הודות לפלטפורמות טכנולוגיות דיגיטליות. הן מבוססות על גישה לרשת האינטרנט, תקשורת לוויינים ופלטפורמות של שיתוף מידע – ומהן בנויה הבמה הווירטואלית שיש לה צופים מסביב לגלובוס במספרים חסרי תקדים במונחים היסטוריים.

אך כמו כל תופעה חדשה המופיעה במרחב מסוים ומכפיפה אליה את התפישה הכוללת (הטיסה של מקלוהן שהוזכרה או השפעת הצילום או הקולנוע על תפישת המציאות), ההאקינג פרץ מזמן מהמחוזות הדיגיטליים והשתקע כפעולה רעיונית בעולם הפיזי: חדירה אל מאגר נתונים, טיפול מחודש באובייקטים המרכיבים אותו, שינוי האלגוריתם שלו, והתוצאה שמפיצה נרטיב חדש על גבי אותם אובייקטים.

האקינג (בעברית פצחנות) מוגדר כשימוש במערכות מחשב בדרכים יצירתיות למען השגת תוצאות טובות יותר מאלו שאליהן התכוון מתכנן המערכת המקורי.

לרגע אשמיט את המילה מחשב ואשאר רק עם המילים: שימוש במערכות בדרכים יצירתיות כדי להשיג תוצאות טובות יותר מאלה שאליהן התכוון מתכנן המערכת המקורי. הגדרה די משעשעת שלבטח נכתבה על ידי האקר או לחילופין על ידי מחנך מרקסיסטי. אבל השאלה המתבקשת היא מהו שימוש טוב יותר.

3.

ברומן מאו 2, הנפתח בשלושה דפים המתארים חתונת המונים של כאלף זוגות באצטדיון פוטבול אמריקאי, מתאר הסופר האמריקאי דון דלילו את מרחבי הכתיבה שלו ומשווה את הסופר לטרוריסט. "שניהם יושבים לבד בחדר ובודים נרטיבים אשר מבקשים לייצר שינוי תודעה". שניהם משתמשים בתבניות תקשורתיות. האחת שואפת להיטפל אל תודעת ההמון ואילו השנייה שואפת להיטפל אל הנרטיב של כל אחד מהסובייקטים המרכיבים אותו.

דלילו מתאר מציאות שבה ערך האינדיווידואל נמצא בסכנה הנשקפת לו מתרבות ההמונים שהתפתחה במערב. מקומו של הסופר/טרוריסט הוא בהמחשת הקונפליקט התרבותי הזה ובהצפת המשבר.

פעולת הסופר כמוה כפעולת הטרוריסט. שתיהן מתחילות בטפיליות על נרטיב רחב הסכמה, מבצעת בו פעולת טרור - פורצת אותו - ומותירה נרטיב מחודש, ספציפי, המייצר הווה מעודכן.

4.

האקינג של נרטיבים מעניין אותי: פריצת אלגוריתם קבוע והחלה של אלגוריתם אחר על אותו מאגר. כתב העת המודפס כאובייקט בעל אלגוריתם אחד מוצק והרמטי עושה זאת פעם אחת בכל הוצאה לאור. לעומתו, מאגר הנתונים העתידי גמיש וניתן לבצע בו מניפולציה מתמדת. אפשר לחשוב על ההבחנה הסוקרטית בין מילה כתובה לבין שיח. קשה להבחין או שאולי מיותר להבחין בין גרעין האם לבין האובייקטים המתווספים, בין המבנה הליניארי לבין המבנה המרחבי. המבנה הדינמי הזה הוא שיחה שעשויה להיות שונה בכל חזרה. עבורי, אחד מצירי הכוח של זמן ההווה נמצא בעריכה מחודשת של הייצוגים: בשיטוט אלגוריתמי, בדגימה ובאיסוף מתוך מאגרי תוכן פיזיים ווירטואליים. דלילו מדבר על סופרים וטרוריסטים. מנקודת מבטי ניתן להחיל את דבריו על כל משתמש יוצר.

אלה המחשבות שלצדן כבר הופיע הגעגוע לחפץ בהיר, שלם וסגור, מודפס.