הרצון שלי לכתוב על אמנות ודת נולד מתוך התבוננות ממושכת בציורים נוצריים מסוימים. מצאתי את עצמי מבצעת פעולה זו באופן קבוע ואינטנסיבי בשנים האחרונות, והיא השפיעה רבות על עבודתי כציירת. המפגש שלי עם אותם ציורים מהווה עבורי אחת מהחוויות האמנותיות המשמעותיות והחידתיות ביותר. על אף מעמדם הקנוני, ככל שהתבוננתי בהם יותר, ככל שחשבתי עליהם יותר, כך המחשבה הציורית וההיגיון מאחוריהם נראו לי יותר ויותר מוזרים, יותר ויותר מפליאים. כך גם מעמדם כאובייקטים אמנותיים, פולחניים והיסטוריים. משהו בקונקרטיות האידיוסינקראטית, באלימות ובגופניות שלהם ועם זאת באדיקותם…

כמה מוזר, כמה לא סביר בסופו של דבר שישנה או היתה דת שהקצתה מקום כה מרכזי, כר פעולה כה נרחב לפנטזיות הוויזואליות האלו.

אין שום דבר יוצא דופן בחוויה שאני מתארת.

כל סטודנט לאמנות לומד על היצירות הללו. כל חובב אמנות מכיר אותן. היסטוריונים של האמנות כבר שאלו וענו אינספור פעמים על השאלות שאני שואלת. ועדיין, עצם קיומם של הדימויים והאופן שבו הם ניצבים למולי ממשיכים להדהים אותי. אזרחנו את החזיונות הללו במוזיאונים ובספרי הלימוד, אך אנחנו שוכחים בקלות רבה מדי את הבעייתיות העצומה שהם אמורים להציב בפנינו.

האם אני מאמינה בתמונות הללו?

האם אני מאמינה במה שהן מראות?

אם כן, הרי שעלי להתנצר.

אם לא, איך ייתכן שאני מייחסת להן משקל כה רב?

אני מאמינה שהתמונות אומרות לי משהו ושיש בהן תוכן אמת.

אני מאמינה שלמרות המבט האנכרוניסטי והבלתי מושכל שלי, מובן לי מה הן

מראות ומספרות. לפרש מחדש את האמת הזו באופן שיאפשר לי לעקור ממנה את התוכן הדתי נראה לי מגוחך. לקבל את התוכן הזה כפשוטו נראה לי בלתי אפשרי.

האם אפשר לראות ולהבין את התמונות הללו מבלי להאמין בהן?

התמונות הללו מראות, בין השאר, את הפער שבין המאמינים ללא-מאמינים. כך בתמונות הדרך לגולגלתא היכן שבלב ההמון המשולהב או האדיש, הצוהל או המשועמם ניתן לזהות את פניהם של המאמינים הבודדים. הפער אינו בין הרשעים לצדיקים, אלו שבעד ואלו שנגד, אלא בין אלו שיודעים מה קורה לאלו שעבורם לא קרה למעשה דבר.

במאמרו "הרצאות על אמונה דתית"[1] מצביע לודוויג ויטגנשטיין על כך שהמאמין והבלתי מאמין אינם יכולים אפילו לסתור זה את זה, שכן הם אינם נמצאים באותו מישור של משמעות. המשמעות שכל אחד מהם מייחס לאמירות דתיות שונה לחלוטין. זאת על אף שהם משתמשים באותן מילים ובאותו דקדוק, ואפילו מתייחסים לאותם מקורות. אני יכולה לומר שאיני מאמינה ביום הדין או בביאת המשיח, ולהסביר למה כוונתי; אך האדם הדתי לעולם אינו מאמין באותו דבר שעליו אני חושבת או מתארת לעצמי כשאני אומרת שאינני מאמינה, עד כמה שאני בכלל יכולה לתאר לעצמי משהו שקשור לרעיון הזה. עבור ויטגנשטיין זהו לב העניין: לומר שאינך מאמינה פירושו שאינך חושבת במונחים הללו, שאין לך את המחשבה הזו או שום דבר שנקשר בה. לכאורה, אני מבינה את המילים "ביאת המשיח". אך המושג שיש לי מהמילים הללו הוא חיצוני, קונוונציונלי בלבד, בעוד שעבור האדם הדתי נטועות המילים בהן הוא משתמש בצורת חיים שלמה. המחשבה שאותה הוא מתאר מלווה אותו ומנחה תמיד את חייו ובחירותיו. ויטגנשטיין מדבר על כך בתור תמונה:

כאן האמונה משחקת תפקיד מעין זה: נאמר שתמונה מסוימת עשויה לשמש עבורי כעצה או כתוכחה מתמדת, או שאני תמיד חושב עליה. במקרה כזה מתגלה הבדל עצום בין אותם אנשים שעבורם התמונה תהיה תמיד בחזית לבין האחרים שאינם מוצאים בה שום שימוש.[2]

האם די בכך שנהרהר ללא הרף בתמונות? התמונות הללו נמצאות אצלי בראש, בחזית, ללא ספק; אך האם אני משתמשת בהן? אני לא יודעת איך להשתמש בהן. הן אינן נקשרות למשהו ששייך לחיי או לעולמי מלבד לעצם היותן ציורים. ויטגנשטיין מבהיר שכאשר הוא מדבר על "תמונות" הוא מתכוון לכך באופן מילולי, למה שמכונה תמונה "במובן הרגיל ביותר". כך, למשל, הוא כותב על ציור בריאת האדם של מיכאלאנג'לו:

קחו למשל את "אלוהים ברא את האדם". ציורים של מיכאלאנג'לו אשר מראים את בריאת העולם. בדרך כלל אין דבר שמסביר את משמעותן של מילים היטב כמו תמונה, ואני מניח שמיכאלאנג'לו היה טוב ככל שמישהו יכול להיות ושהוא עשה כמיטב יכולתו, והנה הציור של האלוהות בוראת את אדם. מי שהיה רואה את זה בוודאי לא היה חושב שזו האלוהות. צריך להשתמש בתמונה באופן שונה לחלוטין אם אנחנו מתכוונים לקרוא לאיש בשמיכה המוזרה "אלוהים", וכן הלאה. אתם יכולים לדמיין שלימדו דת באמצעות התמונות הללו. "כמובן, אנחנו יכולים לבטא את עצמנו רק באמצעות תמונה". זה די מוזר... יכולתי להראות למישהו תמונות של צמח טרופי. ישנה טכניקה להשוואה בין התמונה לבין הצמח. אילו הראיתי לו את התמונה שצייר מיכאלאנג'לו ואמרתי: "כמובן, אני לא יכול להראות לך את הדבר האמיתי, רק את התמונה"... האבסורד הוא שמעולם לא לימדתי אותו את הטכניקה של השימוש בתמונה זו.[3]

תמונות דתיות שונות מתמונות אחרות, שכן הן מראות לנו משהו שאין לנו שום דרך לראות או להכיר מחוץ לתמונה. עלינו להשתמש בהן בצורה שונה לחלוטין מן האופן שבו אנו משתמשים בתמונות בדרך כלל. מבחינה זו, מצבי מול התמונות הללו הן אינן נקשרות לשום דבר מוכר, שום דבר שאני יכולה לזהות כחלק מהניסיון שלי לא שונה ממצבו של כל אחד אחר. התמונות אינן תלויות באוויר. הן קיימות, או התקיימו פעם, בתוך הקשר של פרקטיקה מסוימת. ועדיין, טכניקת השימוש בהן, הדרך שבה עלינו להבין אותן חייבת להישאר בלתי מוכרעת. ויטגנשטיין מסרב לרעיון לפיו זהו עניין של קונוונציה, שכן התמונה הולכת בדיוק מעבר לקונוונציות של שימוש בשפה. היא על הגבול שבין תמונה פרטית לבין השימוש הציבורי במסמן. כשאדם דתי נזקק לתמונה - "עינו של אלוהים רואה הכול", למשל, או "אנו ניפגש שוב אחרי המוות" - התמונה הספציפית שבה הוא משתמש חשובה. "המשקל כולו עשוי להיות בתמונה". אך אין לנו דרך לדעת מהי המשמעות של התמונה, מה נובע ממנה. הדרך היחידה ללמוד את טכניקת השימוש בתמונה הזו היא להקשיב למאמין ולשמוע מהן המסקנות שהוא גוזר מתוכה.

אך האין זה מה שגורם לנו מלכתחילה לקרוא לתמונות מסוימות יצירות אמנות; העובדה שהן דורשות מאיתנו להשתמש בהן באופן אחר לחלוטין מאיך שאנו משתמשים בכל תמונה אחרת? הכוונה לתמונות שאיננו יודעים עדיין מהי טכניקת השימוש בהן, ושאין לנו למה להשוות אותן מפני שהן מראות לנו משהו שאין לנו שום דרך להכיר מחוץ להן. זה לא מובן מאליו. אנו נוטים לומר זאת על אמנות. אולי אנו עדיין מצפים לכך. אבל כשאמנים אומרים שהם עוסקים בנושא מסוים (זיכרון, זהות, מגדר, הגירה, קפיטליזם, הקונפליקט הישראלי-פלסטיני...), לא ברור כלל שהם מאמינים שאת התמונות שהם יוצרים לא ניתן להשוות למציאות חיצונית כלשהי או לייצוגים אחרים לא באותו מובן שבו את התמונות של האלוהות לא ניתן להשוות לשום דבר. אין סיבה לחשוב כך. האלוהות אינה עוד נושא אחד מני רבים בשביל האמנות, ולא כל אמנות היא דתית.

כל מוזיאון אירופאי גדול מספר לכאורה את סיפור חילונה של האמנות; סיפור הפניית המבט האיטית והממושכת מהאלוהות אל העולם, מהרוח אל החומר. מתחילים בשילוש הקדוש וגומרים בסלסילת תפוחים. מתחילים בדמויות המרחפות, האפמרליות והזוהרות של ימי הביניים, וגומרים בתצוגות שפע מבחילות כמעט של הטבע החומרי - אגוזים ופיצוחים ופירות מקולפים, מאפים מפוררים וחיות מבותרות. קליפה בתוך קליפה, חומר מת ותו לא.

אך זהו כמובן רק חצי סיפור, שכן הלחם והיין תמיד היו שם כבשרו המדמם של המושיע. הגוף הפעור היה מאז ומתמיד גופו של האל. ההתגלמות בבשר והדחיפה אל היומיום, אל הכאן ועכשיו, הרעבתנות והחודרנות של המבט המזין את עצמו בבשר העולם הן תולדה ישירה של ההדהוד הייחודי שהתקיים לאורך כמה מאות שנים בין המחשבה התיאולוגית לבין האמנות הפיגורטיבית. והנצרות, המראה באינסוף גרסאות את דמותו המושלמת של האל, מושפלת ונענשת, מיוסרת ונשחתת, שוכבת מתה ומורדת אל הקבר, מעמידה אותנו בצורה הנוקבת ביותר, השערורייתית ביותר על הגבול הפנימי, השבר הפנימי שחוצה כל דימוי דתי לשניים.

תמונות דתיות אינן איורים לברית החדשה, אמצעי חינוך להמונים או דרך למסור אמיתות הגמוניות ו"חוץ אמנותיות". במאמרו "Iconoclash" כותב ברונו לטור שזו הטעות הקבועה של המוח הביקורתי, להאמין (בתמימות) בתמימותו של המאמין [4] לחשוב שהמאמין מאמין בתמונותיו ובפסליו כפשוטם כהנכחה וייצוג של האל. זאת בעוד המאמין האמיתי, והאמן הדתי, מיטיבים לדעת יותר מכל אחד אחר שהתמונה נועדה להסוות ולהסתיר לא פחות מכפי שנועדה להראות. הם יודעים היטב כי היא אינה מייצגת או מנכיחה דבר, כי אם מובילה את המבט למקום אחר אל גבול הנראה, אל הסף של מה שחייב להישאר ללא ייצוג וללא דמות.

בספרו On Representation מצטט לואי מרן את בלז פסקל המתייחס למעמדה הכפול והמתעתע של נראותו של האל והתגלמותו בבשר:

הסוד המוזר, זה שבו אלוהים נסוג, בלתי חדיר לראייתם של בני האדם [...] וכאשר הכרח היה שיופיע הוא הסתיר את עצמו עוד יותר כשכיסה עצמו באנושיות.

הרבה יותר קל היה להכירו כשהיה בלתי נראה מאשר כשהפך את עצמו לנראה. ולבסוף, כאשר ביקש למלא את ההבטחה שנתן לשליחים ולהישאר עם בני האדם עד לביאתו האחרונה הוא בחר להישאר בצורת הסוד המוזר והמסתורי מכול - לחם הקודש.[5]

חלק ממה שהתמונות הללו מראות: אילו זכינו לראות בבוא המשיח, אילו היו דוחפים לנו אותו מתחת לאף ואומרים לנו "הנה האיש", עדיין לא היינו מזהים אותו ובוודאי שלא היינו אפילו שמים לבנו אליו. אצל הירונימוס בוש, כמעט כמו בדיוקן משפחתי – איך הייתם מבחינים בין המושיע לבין מעניו? או בציור של אמן הולנדי בן המאה ה-16 (the Brunswick Monogrammist): בכיכר העיר (בשיפוצים כרגע) ליד הנמל ושוק הדגים, איזה טיפוס שהולך לגרדום מוצג לראווה?

בלובשו צורה נראית לעין נהיה האל פחות מזוהה, פחות מוכר, נסתר יותר מתמיד. הוא "מסתיר עצמו עוד יותר כאשר הוא מכסה עצמו באנושיות". הכפילות הזו נמתחת על לקצה בציורים מסוימים מן המאות ה-15 וה-16. אלו ציורים שקשה באמת ובתמים להחליט לגביהם האם הם דתיים באופן עמוק או חסרי אלוהים, רועדים מאקסטאזה דתית או חילוניים עד העצם. דוסטוייבסקי כבר כתב על ישו המת של האנס הולביין הבן כמקרה ייחודי. אך נראה שהמחשבה המסוימת הזו הופיעה שוב ושוב בגרסאות שונות לאורך תקופה שלמה, כמו הצד השני של מטבע ההומניזם הרנסנסי. הציורים הללו אינם מראים לנו את האל כאחד האדם, כי אם מזכירים לנו שאיננו יכולים לראות אותו ולהגות בו אלא דרך המראה המעוותת של קיומנו אנו. הנטורליזם של התמונות הללו מפורש לעתים קרובות כביטוי של עניין וקשב מוגבר לחיי העולם הזה. אולם באותה מידה ניתן לומר עליהן שהן מציגות עולם נטול כל שביב של טרנסנדנציה - עולם כה נפול וזנוח שאפילו נוכחות המושיע בכבודו ובעצמו אינה יכולה להאירו בזיו של קדושה. ולטר בנימין מעיר בהקשר זה על ציורי הפסיון והאפותאוזה מהמאה ה-16, שבהם הסצנה הדרמטית נדחקת למישור האחורי הרחוק, כמעט נעלמת מהעין, בעוד המישור הקדמי מטופל בריאליזם מוגזם ומוצף בתיאורים גרפיים של סצנות הווי: "זו מחווה ספקטקולרית מהמעלה הראשונה, למקם אפילו את ישוע במישור של הארעי, היומיומי, הבלתי מהימן".[6]

חלק ממה שהתמונות הללו מראות: הדבר אולי החשוב ביותר בעולם קורה עכשיו באיזושהי חצר אחורית. להקת המלאכים המכונפים והמשונצים רק מבליטה כאן את החולשה האינסופית של התינוק השוכב על הרצפה החשופה; כמו גם את גסותם ואנושיותם של האיכרים. אפילו אצל האנס הולביין, אפילו אצל מתיאס גרינוולד לא נראה ישו כל כך פגיע, כה בן תמותה.

איך הם יכולים לסבול לחיות עם שברים ורסיסים של מה שהיתה, עד שהם הגיעו, הדרך היחידה לייצר, לאסוף ולקבל את פני האלים? כמה המומים היו בוודאי כאשר הביטו בכפות ידיהם אשר אינן מסוגלות עוד להשלים את המשימות שהצליחו להוציא אל הפועל במשך דורי דורות; כלומר, להיות טרודים במלאכה ואף על פי כן לייצר חפצים אשר אינם מעשה ידיהם?[7]

זמן רב לפני שהנצרות חדלה להיות הכוח ההגמוני במערב, היא חדלה להיות מקור לדימויים חדשים. המתח האדיר של הדימויים הללו, של הצימוד בין הנסתר ביותר והקדוש ביותר לבין כל מה שקרוב מדי, רועש מדי, כואב מדי, לא יכול היה להחזיק לאורך זמן.

הדת הממוסדת לא סיימה את תפקידה בעולם, כי אם רחוק מכך. עלינו רק להתבונן בתחייה המחודשת של האוונגליזם בארצות הברית, בהתחזקות הכנסייה האורתודוקסית ברוסיה, בהבטחה שמייצג עבור רבים האפיפיור פרנסיסקוס, או במה שמאיים בימים אלו להפוך למלחמת דת כוללת בעולם המוסלמי; וכמובן בהשתרגות ההולכת וגוברת של היהדות בציונות, ביהדות הציונית שצועדת מחיל לחיל.

אך ככל שאני יודעת (והידע שלי כאן מוגבל) אף אחת מהתנועות הללו עדיין לא הולידה גוף חדש של דימויים, תמונות חדשות של אמונה ובוודאי לא כאלה ש"אנחנו" החילוניים יכולים לזהות כאמנות. זה נכון גם לגבי מה שמכונה "דתות חדשות" והתנועות הרוחניות של הגל החדש, אם כי האחרונות קרובות יותר מסיבות סוציולוגיות אל עולם האמנות. האם זו אינדיקציה לריאקציונריות של המגמות האלו אשר למעשה אינן כוח חדש ואותנטי אלא ניסיון עקר להחיות אמונות וצורות חיים אשר בדין, אם לא בפועל, צריכות היו לחלוף מן העולם? בוודאי שלא. תהיה זו יהירות מביכה לחשוב כך.

המסקנה היחידה היא, שהדת הממוסדת והאמנות הממוסדת אינן מסוגלות (או שמא מעוניינות?) עוד לפגוש זו את זו. הסיבות לכך נמצאות בצד של האמנות לא פחות מאשר בצדה של הדת. סוגיית הדת נעדרת כמעט לחלוטין מן הזרם המרכזי של שיח האמנות המודרני והפוסט־ מודרני, טוען ומדגים ג'יימס אלקינס. הדת אינה מופיעה אלא כמושא לביקורת, כחלק משיח זהויות או כחומר לפסטיש.[8] בניסיונות המועטים שנעשו להמשגת אמנות דתית עכשווית, או כדי לדבר על אמונה כחלק מהפרקטיקה של האמן, ניכר חסך כמעט מוחלט בתאורטיזציה. סנטימנט דתי או פסיאודו-דתי כלשהו יכול להתקבל אך ורק בתנאי שכל הסממנים המוגדרים, המזוהים של הדת - ליטורגיקה, מוסדות, סמלים, שמות וייצוגים של האלוהות - נמחקים או מוחרבים כדי לפנות מקום לחוויית הנשגב כשהיא בלתי מתווכת על ידי סמלים וייצוגים כלשהם.

אולי העניין הוא לא בכך ש"אנחנו המודרניים" הפכנו לאתאיסטים גמורים, אלא שאנו מפקפקים יותר מאי פעם ביכולתנו לייצר דימויים ומתווכים. אנו חושדים מראש ובאופן גורף בכל תמונה שמציגה תביעה לאמת, לאובייקטיביות, שלא לדבר על קדושה. לטור מצביע על תו עמוק ועתיק של איקונוקלזם בתרבות המערבית, שהגיע לשיא בדרמה של האמנות המודרנית:

כל מה שנחשב אמנות או פרט ממנה, כל דימוי, צלם, אליל, מראה, מבט הושלך לקלחת לבישול ושריפה במהלך המאה שחלפה על ידי מה שנהוג היה לכנות אמנות מודרניסטית. יום הדין הגיע ועמו הפסיקה: כל האופנים שלנו לייצר דימויים מכל סוג שהוא התבררו כחסרי ערך.[9]

כל המעקפים, התכסיסים וההמצאות שהאמנות השתמשה בהם לאורך המאות על מנת לעשות את הבלתי אפשרי . להראות את מה שלא ניתן לראותו, להכיר את מה שמסתתר תמיד – כל אותם מהלכים אינם מצליחים עוד להוליכנו שולל.

אנו מסרבים ללכת שולל.

אך מי יודע?

נאמר שהוא יבוא כגנב בלילה. אולי פה ושם, בפינות נידחות ובתחפושות משונות, הוא עוד מופיע בכמה מתמונותינו.

1. Ludwig Wittgenstein, "Lectures on Religious Belief", in Lectures and Conversations on Aesthetics, Psychology and Religious Belief, Cyril Barrett (ed.), Oxford: Basil Blackwell, 1966.

2. Ibid.

3. Ibid.

4. Bruno Latour, "What is Iconoclash? or is there a World Beyond the Image Wars?" in Iconoclash: Beyond the Image-Wars in Science, Religion and Art, exhibition catalogue, MIT Press, 2002.

5. Blaise Pascal, quoted by Louis Marin, in On Representation, Stanford: Stanford University Press, 2001, p. 146.

6. Walter Benjamin, The Origin of the German Tragic Drama, trans. John Osborne,

7. New York: Verso, 2009.

8. Latour, "What is Iconoclash?", p. 23. Keynote Address from the 2008 Biola Art Symposium, "On the Strange Place of Religion in Contemporary Art." Featuring Dr. James Elkins, School of the Art Institute of Chicago. From March 15, 2008. https://www.youtube. com/watch?v=U88POHX1J04

9. Latour, p. 22.