יעקב לגם מכוס קפה שחור רותח כששליחי ההוצאה לפועל הגיעו לחנות המסגרות שהייתה בבעלותו. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, הוא נשאר רגוע והמשיך ללגום עוד כמה שלוקים. לאחר כמה רגעים צעק ״תלכו מפה קיבינימט!״. ״תירגע בבקשה, שלא אצטרך להזמין לך משטרה.״ איים השוטר. יעקב יצא בסערה מהחנות, רץ לסמטה הקרובה, הרים את הלבנה הכי רחוקה מהכניסה והוציא מתחתיה אולר.

לא היה ליעקב דבר חוץ מחנות המסגרות שלו, אך לחנות לא נכנס לקוח כבר שבע שנים. רק מדי פעם בא לבקרו הילד של השכנים. מני קראו לו, הוא היה בן חמש. ההורים שלו לא הסכימו לו לאכול שום דבר מתוק, אז מדי פעם, כשהוריו לא היו שמים לב, היה מתגנב לקומת הרחוב, נכנס בשקט לחנות של יעקב ושואל ״אפשר קצת עוגיות אוזני פיל?״. יעקב שמח מאוד למראהו ותמיד היה נותן לו שלוש עוגיות לפחות. הוא שם לב שמני בא לבקר אותו בתדירות של פעם בשבועיים, בדרך כלל בימי שלישי. כשיום שלישי כבר עמד בפתח, יעקב היה הולך למכולת הקרובה וקונה בכל פעם חבילה חדשה. ״שיהיה לו טעים וטרי״ חשב לתומו.

עכשיו כשהחנות מעוקלת סופית, יעקב היה צריך למצוא מקום שיוכל לישון בו. הוא היה ישן על מזרון מעובש בחדר האחורי שבחנות, ״אבל בטח גם אותו הם כבר לקחו״ הוא חשב. הוא נזכר שאמו הייתה אומרת לו שהכי בריא לישון על משטח ישר. ליעקב היו בעיות גב חמורות ולכן ראה את המצב כהזדמנות מופלאה. הגיע הלילה ויעקב נרדם במהרה. את האולר שמר בגרבו הלבנה.

*

מכונית שחורה וגדולה צפצפה בעוצמה, יעקב קם בבהלה וזז מעט ימינה, שתוכל לעבור. הוא נשכב שוב על הרצפה הקרה והתחיל לגולל במחשבתו את סיפור הפרידה שלו ושל אשתו. קראו לה נחמה, היא הייתה אישה נאה, עקרת בית פשוטה עם אבא מיליונר. היו להם חיים טובים ביחד. בזכות אביה יעקב הקים את חנות המסגרות ובכך הגשים לעצמו חלום ילדות. בימי שישי בערב הם היו נפגשים עם דליה ויואב, חבריהם הטובים שהכירו בזמן הלימודים. הם היו משחקים משחקי זוגות למיניהם, שבץ נא וטריוויה. ביום בהיר אחד באה נחמה לחנותו של יעקב והודיעה לו שהיא עוזבת, ״משעמם לי ובא לי לגור במרכז העיר, להנות מהחיים״. מאז לא ראה יעקב את אשתו עוד. עד היום הוא לא מבין מה עשה לא נכון.

יעקב נהיה רעב, הסתכל בכיסו וראה שנותרו לו רק כמה פרוטות. הוא לקח את מעילו והתחיל לשוטט ברחובות הקרובים. הוא הצליח להעביר את הזמן עד שהגיע הערב, ונהיה כבר קר מאוד. הוא נזכר שלפני שנחמה עזבה, גם בחורפים החמים ביותר, הוא לא יכל לישון מבלי שהתנור היה דולק, ושנחמה לא יכלה לסבול את זה. ״כשבאמת אין אפשרות אחרת, מסתבר שאפשר להתמודד עם הכול. אם היא רק הייתה רואה איך אני מצליח לישון בקור מבלי שום טרוניה״. שוב הגיע הבוקר ושוב הרעב הציק. יעקב התחיל לשוטט ברחובות, חיפש שאריות אוכל, איזו שמיכה ללילה ואולי אפילו לנדב קצת כספים. שוב הגיע הערב ושוב הלך יעקב לישון. כך העביר עוד ימים רבים.

*

עברו שבועיים מאז שאיבד יעקב את חנותו. כבר השיג שמיכה חמה ועוד אחת דקה, אותה הפך לכרית. הוא התיידד עם כמה חסרי בית מהשכונה, וביחד הם היו מכינים ארוחות משאריות שכל אחד מהם אסף. הוא שנא את רובם ולא הבין איך הוא חלק מאותה חבורה של בני אדם עזובים. הוא כבר למד להסתדר בעצמו והחליט לארוז את חפציו המועטים ולהתקרב לאזור המרכז. ״שם הכי מסוכן לאנשים כמונו״ אמר לו גיורא, אחד מהמכרים שהכיר ברחוב.

יעקב קם והלך. שוטט ותר, עד שהגיע לאזור המרכז. היה הוא עייף מאוד ולכן החליט ללכת לישון. לפתע הרגיש את ליבו פועם מהר מהר וכשהגיע הבוקר כבר לא התעורר. זה סופו של כל זקן.

לוידיאו בערוץ היוטיוב של אריאל גיל גרינוולד