הקדמה:

חוזה בלתי כתוב זה, המנוסח ומועלה על הכתב, נהפך מחוזה בלתי כתוב, בהגדרתו, לחוזה כתוב (להלן: "חוזה כתוב"), בשל חיבתה העמוקה של האמנית לחומר כתוב, והעדפתה הברורה לכל דבר כתוב על פני כל דבר שאינו כתוב. עם זאת, כתיבתו של החוזה הלא כתוב והפיכתו ל"חוזה כתוב" אינה משנה את עובדת היותו חסר מעמד משפטי ואמנותי. למעשה, זהו מסמך כתוב המבוסס על מסמך בלתי כתוב, שהוא בעל ערך סנסציוני בלבד.

הצדדים:

חוזה זה בא לתאר ולעגן בכתב את היחסים בין צד א': האמנית והתלמידה הגברת רקפת וינר עומר (להלן: ה"גברת") ובין צד ב': האמן מר עדו בר-אל (להלן: ה"מושא"), מורה של התלמידה, הידוע ביכולתו להפעיל במיומנות מערכות משומנות של תלמידים ואמנים צעירים וככל הנראה גם אמנים מבוגרים יותר, כך שהם זורעים רמזים לתשוקתם לנפשו ולגופו המיוסרים וכן ליופיו בעבודות האמנות שלהם, לאורכו ולרוחבו של עולם האמנות, ולעתים תוך צמצום ניכר במלים שבהן הם משתמשים במגעיהם עם העולם. טענתה המרכזית של ה"גברת" במסמך זה, היא כי היא נפלה קורבן לאותה מערכת משומנת עצמה, והחלה אף היא לפזר בעבודותיה רמזים הנוגעים ל"מושא", בלי שתהיה לה שליטה על כך.

בנוסף מתייחס המסמך לצד ג', הד"ר רועי רוזן (להלן: ה"דוקטור"), שבהיותו דמות חשובה בעולם האמנות המקומי, וכן בהיותו מורה של ה"גברת" זה כמה שנים, היא רואה בו את אחד האחראים לפעולת אותה מערכת משומנת של עולם האמנות (להלן: ה"מערכת המשומנת"), שאליה נקלעה למרות גילה, מצבה המשפחתי ומידת המודעות העצמית שהיתה אמורה להיות לה, גם בשל עיסוקה הקודם כתרפיסטית.

אחריותו של ה"דוקטור" לסיטואציה (להלן: ה"סיטואציה"), כפי שהיא נתפשת על ידי ה"גברת", באה לידי ביטוי בכתיבת טקסט מרחיק לכת בקטלוג העבודות של ה"מושא" עוד בשנת 1997,[1] שבו הוא מתאר את ה"מושא" כאליל, הגורם לנערות להוריד את תחתוניהן ולטמון אותם מאחורי עבודות האמנות שלו ובתוכן. טקסט זה, שראוי לציין כי ה"גברת" נחשפה אליו לפני שנחשפה לאמן עצמו ולעבודות האמנות שלו (ה"מושא" וה"מושאים", בהתאמה), וזאת בשל יחסה התמוה במעט, אך הקיים, לחומר כתוב, על פני אמנות מסוג אחר או סוגים שונים של מציאות (להלן: ה"מציאות") ועיצב, בשל רגישותה המופלגת לטקסטים, את השקפת עולמה בנוגע ל"סיטואציה".

בנוסף, רואה ה"גברת" את ה"דוקטור" אחראי ל"סיטואציה", בשל העונג הפוטנציאלי (להלן: ה"עונג"), שידוע לה שייגרם לו ממנה ומסיטואציות סנסציוניות דומות, ובהיותה תלויה ביכולתה לגרום ל"דוקטור" ולאחרים עונג זה, שהיא מתקשה מעט יותר לגרום ל"מושא".

לציון: מוסכם על דעת ה"גברת" כי אחריותו של ה"דוקטור" ושל האחרים ל"סיטואציה" ולהפעלת ה"מערכת המשומנת" היא מוגבלת וחלקית, בשל מקרים דומים, שבהם ה"דוקטור" והאחרים היו מעורבים פחות או לא מעורבים כלל, ועם זאת נוצרו סיטואציות שהיו תוצר ישיר של ה"מערכת המשומנת" עצמה. עם זאת, רצונה של ה"גברת" לרכך במעט את המתח שבסיטואציה וכן להחניף לו מעט גרם לה להצביע על חלקו של ה"דוקטור" במצב.

הדרישות:

משום שה"סיטואציה" - שבה משתרבב ה"מושא" לעבודות האמנות של ה"גברת", ותפקודו במרומז כאובייקט תשוקה - כבר נוצרה ואף נחשפה על ידה ברבים בשל נטיותיה האקסהיביציונסטיות וחיבתה לסנסציות; ותהליך הפחתת המלים בעבודתה הנו מובהק ובלתי הפיך, כך שגם הכברת מלים בטקסט הנוכחי לא תוכל לעולם להשיבו על כנון ומשום שנדמה שלמרות חוסר נוחות קלה וזמנית, שעלולה להיגרם למי משני הצדדים המשתמשים זה בזה (ה"גברת" וה"מושא", לעיל), ואולי אף לצדדים נוספים, מוסכם שכל הצדדים יכולים להרוויח מ"הסיטואציה", למרות המחיר הרגשי שהם ישלמו ממילא בהיותם אמנים. לפיכך, נראה כי אין בסיס של ממש לדרישות נוספות של אף אחד מהצדדים, ולמעשה, ה"מערכת המשומנת" יכולה להועיל לכל הצדדים באופן מיידי, ללא מאמץ נוסף או חריג של אחד הצדדים כלפי הצד השני.

עם זאת, כל צד שיראה לנכון ליצור מהלכים נוספים בכל הנוגע ל"סיטואציה" כדי להנציחה ולהעמיקה, לרבות דאגה הדדית לאינטרסים או פעולות אחרות שיכולות לסבך יותר את המצב, יהיה רשאי לעשות זאת, מתוך רצון לעשות ניסיונות כנים להפיג את הבדידות, אף אם באופן מילולי, מתוך אהבה ומתוך בוחן מציאות.

הבהרות ותיאור עבודות האמנות של ה"גברת":

במסגרת עבודות האמנות האחרונות של ה"גברת", היא השתמשה ב"מושא" על ידי דימויו ל"כרוב" (להלן: "כרוב") במסגרת שרשרת דימויים המתארת יחסים בין גברים לנשים, שבהם הדימוי המקביל לשימוש בסימבוליקה שעל פיה האשה מסומנת על ידי תוכי, מנקודת מבט גברית, הוא שימוש בסימבוליקה שבה הגבר הוא כרוב, מנקודת מבט נשית.

השימוש ב"כרוב" מתייחס בו־בזמן ל"מושא" וכן לגברים בכלל, לנשים ולעתים אף לבני אדם בכלל, ללא הבדל מין, גזע ונטייה מינית (ולעתים, כמובן, מתייחס גם לאמנית עצמה ואף לבעלי חיים ומאכלים אחרים, באופן של סימבוליקה ישירה המתארת את עצמה).

הבהרה זו נדרשת בשל רצונה של ה"גברת" להמשיך ולבטא את עצמה באמצעות השימוש בכרוב, ובו-בזמן לשמור כמה אופציות פתוחות לפניה, כמו אכילת עוגה והשארתה שלמה, או אכילת כל דבר מאכל אחר, לרבות כרוב, והשארתו שלם. לדוגמה, עבודות אחרות של ה"גברת" מתארות אקט של הזרקת נפט לכרוב ולדברי מאכל נוספים. למרות המחשבה שחלפה במוחה של ה"גברת" על האפשרויות הגלומות בהזרקת נפט ל"מושא", המניפולציות האירוטיות, שאפשר לעשות בו תחת השפעת נפט, וכן כמויות הטקסט שניתן להחדיר לגופו בעודו מחוסר הכרה - מחשבה שאולי יכולה לעניין אמנים נוספים הנמצאים במצבה של ה"גברת" ואף קולגות של ה"מושא", שיש להם סיבות משל עצמם - יהיה זה מן הצדק להבהיר, כי את העוצמות הרגשיות הכרוכות בדימוי של הזרקת נפט לכרוב ואת ההכרה כי הקירבה האמיתית היחידה, שלה היא מסוגלת, היא למי שהוזרק לו נפט, ה"גברת" חייבת לא ל"מושא", אלא לחיים עצמם.

דרישה מעשית:

בשל המורכבות הפסיכולוגית של ה"סיטואציה" רואה את עצמה ה"גברת" בעלת זכות לדרוש דרישה מעשית דווקא מצד ג', ה"דוקטור", שעל פיה הוא ידאג לפרסום טקסט זה מעל כל במה שתראה לו נאותה, לרבות כתב העת של המדרשה, שהוא חבר במערכת המוציאה אותו לאור, או כל במה ראויה אחרת, שבה יש לו מהלכים.

דרישה זו מתבססת על ראייתו של ה"דוקטור" כאחד האחראים ל"סיטואציה", כפי שתואר לעיל, בסעיף "הצדדים". בנוסף מתבססת הדרישה על האמונה כי הטקסט הינו בעל עניין לציבור. בהיותו "מסמך פנימי אותנטי", הוא חושף מקרה אישי מצער, שבו מתגלה חוסר יכולתה של אמנית להפריד בין האמנות לבין טקסט כתוב, בין חיי היום-יום לבין חיי האמנות.

חתימה:

קוראי טקסט זה (להלן: "הקוראים") מתבקשים לחתום ולצרף את פרטיהם האישיים, לראיה כי קראו והבינו את האמור לעיל, וכי הם מתחייבים בעתיד לקחת בחשבון את האינפורמציה שהובאה בפניהם, בכל סיטואציה דומה אחרת שיקלעו אליה - בעולם האמנות או מחוצה לו.

על החתום:

רקפת וינר עומר,

טל' 03-9675429

יום שלישי, 25 באפריל 2000 המדרשה לאמנות

כפר סבא

1. המאמר "מעבר לעדומאניה" מופיע בקטלוג התערוכה "עבודות תשתית" של עדו בר-אל במוזיאון הרצליה, 1997