אני תמר לצמן, עוסקת בצילום ובווידאו. תהליך העבודה שלי מאופיין בחיבור בין בדיה לעובדה, תיעוד להיסטוריה. באמצעות תצלומים ווידאו אני מספרת סיפורים שבאמצעותם אני שואלת שאלות על היחס בין העבר להווה ועל ייצוגי זיכרון, תוך התעמקות בהיסטוריה של הצילום.

בדקות הקרובות (ובהזדמנות זו אני מודה על הבמה שניתנה לי) אשתף כאן במחשבות על מכתבים שכתבה לאה גולדברג בשנים 33-34  כמקור השראה לפרויקט צילומי שלי.

אתחיל בציטוט שממנו שאבתי את שם העבודה:

״ואני - על האי הבודד שלי, הנמצא בין השולחן והמנורה - אינני יכולה להתגבר על הרצון לשוחח איתך. לשוחח על כל הדברים שאינם חדשים ואינם אינטלקטואלים כלל- על אהבה ופרידה ועל הבדידות הכבידה של הנידונים לנדידות״.

במהלך השנים 1933-1934 כתבה גולדברג רומן בשם מכתבים מנסיעה מדומה. הרומן מורכב ממכתבים של דמות בדיונית בשם רות, שנשלחים מברלין, קלן, בריסל וריגה לאהוב ליבה- עימנואל, שמיקומו אינו ידוע.

המכתבים הללו מתארים פרידה מאהוב, אך במובנים רבים הם עוסקים בפרידה ממקום – ממולדת. זהו מסע של הגירה, של פרידה ממקום אחד והגעה לאחר. גולדברג, נולדה בליטא, עברה לגרמניה, חוותה את נפילתה, וכתבה את המכתבים מליטא, זמן קצר לפני שהיגרה לפלסטינה ב-1935. הוריי נולדו וגדלו בליטא, ואני נולדתי כאן פחות מעשור לאחר שהיגרו. האם ולאן הם כתבו ושלחו מכתבים?

מכתבים מנסיעה מדומה נכתבו לפני ובתחילת הקריסה -  האסון הגדול של מלחמת עולם שניה. אני יושבת וקוראת בהם ברגעי הקריסה שאינם חולפים. ברגעי אימה, שלצידם ובתוכם אני חיה ומגדלת את ילדתי הרכה, שבעיניי פליאה רכות יום אחד שאלה: אמא, איך מכינים פוחלץ?

גולדברג כותבת באחד המכתבים: ״נזכרתי בטיול בגן של המולדת. הלו רק לפני חודש היה הדבר! גם שם הבהבו בדמדומים עלי התדהר הצהובים, כאילו נשרו מן השמש, האיילות היו זקופות ועגומות מבט. אתה אמרת כי מפחדת אני מפניהן- הן לא לקחו את הלחם מידי. טעית, עמנולאיקו, אני מפחדת רק מפני סוג אחד של בעלי החיים- מפני בני אדם. והיצורים הרכים הרועדים האלה מעוררים בי רק רגש עדינות וזהירות״.

מכתב, הוא פריט שכתוב כמונולוג, אך מיועד לקריאה של מישהו אחר, קריאה לדיאלוג, לעיתים פרטי, לעיתים ציבורי. במכתב מאוחר יותר משנת 1951, מתוודה גולדברג לידידה על מעשה חטא שנזכרת בו וביצעה בהיות בקובנה ליטא.  היא כותבת: " את חטאי אני מזכירה היום. פעם, בימי נעורי, עשיתי מעשה משונה, שגרם מן הסתם, טרחות וטרדות לא מעטות לנושאי מכתבים פרוסים. המעשה שהיה כך היה: יום אחד ישבתי על ספסל גן העיר ב ק. ( קובנה) הוצרכתי לחכות למישהו שלא בא ושעתי ארוכה מאוד. בארנקי היו כמה גלויות דואר. פתאום הוצאתי אותן וכתבתי עליהן איגרות לאנשים, שלא היו ולא נבראו. במקום המיועד לכתובת כתבתי כתובות עם שמות ערים ורחובות ומספרי בית ושמות אנשים המתקבלים על הדעת, איך אינם קיימים. את כל הגלויות הללו- חמש או שש מספרן, שלשלתי בתיבת הדואר הקרובה. מכיוון שאת מעני החוזר לא כתבתי עליהן. אינני יודעת מה היה גורלן. האמנם, אינך חושב, שכמעט בכל כתיבה היום יש משהו ממעשה זה בגלויות שנשלחו לכתובות של רפאים ״?

המכתבים לרפאים ולחיים של גולדברג נעים מהדמיון אל המציאות, הם כלי ליצירת מציאות חדשה. אני חושבת על הצילום כעל רוח. באמצעות הצילום, אני מנסה ללכוד את מה שאי אפשר, את מה שבלתי נתפס ובלתי נראה וחומק מכל נסיון לייצג אותו. ובאותה העת, התצלום הוא דימוי הנזקק וצמא לאור. באמצעות התצלומים שלי אני מחפשת, מביטה, מפריחה חיים ברוחות הרפאים, שבחוץ ובפנים.

אני קוראת במכתבים של לאה גולדברג, שנכתבו מתוך נדודים, לוקחת מהם מילה ועוד מילה, יוצרת שיבוש, מחפשת נחמה, מצמידה כותרות.

שכן, כולנו נידונות לנדידות.