משחק רצח יזום על ידי אמן, שבו ישמש האמן עצמו קורבן ללקוח; שלושה חריצי גבינה מיוצרים מחלב אשה: אחת בשביל האמן היוצר, שנייה בשביל המיניקה היצרנית, שלישית לאספן האנין; עדר כבשים, שעל הצמר של כל אחד מהם מוטבעת אות אחרת, יוצר תוך כדי ליחוך עשב צירופי מלים שרירותיים (הצמר ישמש לאחר הגז לסריגת סוודרים, שגם עליהם יהיו אותיות, וצירופי המלים יימשכו בשדה האנושי). ייתכן שזה יישמע בנאלי לומר שעבודותיו של האמן האמריקאי הצעיר פרנצ'סקו פיניציו עוסקות בתחום שבין מציאות ובדיון, אולם האיכות של אמנותו, שאליה מתייחסת האמירה, רחוקה מלהיות בנאלית או שכיחה. אולי מדויק יותר לומר שפיניציו מתעקש על הפיכת המציאות עצמה לסוג של בדיון: החומרים שמשמשים את ההומור הפרוורטי מקאברי שלו אינם גולשים אף פעם בעצמם לבדיון - המציאות הפרוזאית היא שנהפכת תחת ידיו לפנטסטית. תהליך זה מתגלה הן כמכשיר ביקורת חברתי-פוליטי נוקב, והן כאמצעי טרנספורמציה גרוטסקי ושלילי של ה"אני".

האפשרות המועלית בכל עבודה נראית בלתי אפשרית במציאות, אך האמן עושה כמיטב יכולתו להגדיר את תנאיה בדקדוק כה רב, עד שמימושה, הפיכתה למציאות "אמיתית", עשוי להימצא בהישג יד. איכות מאיימת במיוחד יש להומור של פיניציו, משום שהגבול שבו הוא מתעתע אינו רק הגבול שבין מציאות לבדיון, אלא גם בין חיים למוות, כפי שמעיד החוזה שתרגומו מובא כאן. פרויקט אחר שלו, למשל, הוא הצעה לאנדרטה לזכר קורבנותיהם של רוצחים שהוצאו להורג בארצות הברית בעוון פשעיהם, והוא בו-בזמן גם הנצחה של הפושעים עצמם. האנדרטה, הבנויה כפירמידה הפוכה שעומדת על קודקודה, היא מבנה שבנייתו אין סופית. עם כל רוצח המוצא להורג נוספת עליו לבנה ועליה מידע עליו, מצד אחד, ועל קורבנותיו, מצד שני (אין צורך לומר שההתמוטטות הבלתי נמנעת של האנדרטה, האמורה להיות מוקמת במרכז מתחם בנייני הממשלה בוואשינגטון, והמשך תהליך הבנייה אף על פי כן, הם חלק אינטגרלי מהפרויקט). כמו העבודה, שהחוזה המתורגם כאן הוא חלק ממנה, האנדרטה היא פרויקט שקדני גם מבחינה חזותית, עם רישומים קפדניים ורפרזנטציה לתפארת.

את ההצעה שלו לבול דואר המיועד להנציח את שבעת האסטרונאוטים בישי המזל של הצ'אלנג'ר - העתק הבול המפורסם של מאוריציוס, שבו הודפסה בטעות, במהופך, תמונת מטוס, שבתוכו הוטמעה תמונת החללית המתפוצצת - שלח פיניציו לרשות הדואר האמריקאית. מכתב הדחייה הפרטני אינו רק חלק מצחיק ומבריק במיוחד של העבודה, הוא גם מעגן אותה באופן מוחלט במציאות (פיניציו ממשיך להעלות הצעות לרשומות ממשלתיות הן בארצות הברית והן בצרפת, שבה הוא מתגורר בשנים האחרונות).

דומני שאף המחמיר במבקרים האירוניים לא יאשים את פיניציו בשמירה על המיתוס של ה"אני" כמהות אינטגרלית בעלת איכויות אימננטיות; פיניציו רחוק מלאחוז במודל של האמן כאינדיווידואל יחיד סגולה, המתרומם לגבהים טרנסצנדנטליים דרך יצירת אובייקט ייחודי בעל משמעויות אינהרנטיות. עם זאת, למרות הספקנות הקיצונית, מצבה, ההומור השחור, האגרסיוויות וההיבט הסוציו-אקונומי המאפיינים את כל עבודותיו זהויות פרטיות על פחדיהן, תסביכיהן ומותן, נמצאות במרכז כל אחת מן העבודות. סוג ייחודי מאוד של כבוד לאדם נובע מן האלימות של פיניציו, בדרך שמזכירה לי באופן אסוציאטיווי את מחזותיו של חנוך לוין (וגם את קפקא), הדרך ההפוכה לזאת שהציפייה הטבעית תפרש ככבוד. משמעות רבה יש לכך שהקורבן לצחוק האכזרי של האמן הוא בדרך כלל האמן עצמו (או גם האמן). האמן הוא הקורבן הניצוד לצורך המשחק שמציע החוזה, ובעבודה אחרת נהפכים המצבה והקבר של האמן למעין קרקס דינמי שצורתה בועת קומיקס ריקה, הנודדת מעיר לעיר לצורך תצוגה. סוג נדודים דומה תיכנן פיניציו לגופתו המשומרת של לנין. עם קריסת ברית המועצות הקומוניסטית נותרה הגופה, ששומרה עשורים ארוכים, כאייקון משומש וחסר ערך. תצוגות המוות הנודדות של פיניציו יספקו לה שימוש צרכני, והמכל - כלי נדודים מונומנטלי, הדומה בצורתו לכמוסת אנטיביוטיקה - יהיה היכל תעבורה בעל משמעות כלכלית ורוחנית.

לסיום, נגיעה קלה זו במרקם החיצוני של אמן מורכב כל כך, מספיקה, אני סבור, כדי להוביל אותנו אל אחת העובדות הפשוטות, המבריקות והעמוקות של הלך המחשבה שלו; האיכות היחידה של ה"אני" שאנו איננו נוטים לפקפק בה, קרי, עובדת מותו האימננטי של כל אדם ואדם, היא בדיוק העובדה שהעבודות מכחישות, ומכאן האפקט של הומור משולב בזוועה. למותר לומר שפיניציו, כפי שאני מבין אותו, קרוב מאוד ברוחו למאמרו הקצר של פרויד על ההומור ככלי נשגב למרד במוות (לעומת השנינה, שאינה עוסקת במטאפיסיקה). הבדיחה שמשמשת לפרויד כדוגמה המספרת על הנידון למוות המובל לגרדום ומצהיר, "מוציאים אותי להורג ביום שני. איזו התחלה לא מוצלחת לשבוע שלי!" - היא תוצר פיניציוני טיפוסי.