ננעלו שערי הפוסט מודרניזם. תמה עונת החלוציות. תם תפקידה זה של האמנות העכשווית.
התחושה הרווחת היא שאין חדש תחת השמש ושכל המחיצות בין תחומי וסוגי האמנות קרסו, ונראה שהכל מותר בתנאי שזה עשוי טוב ומגובה בפרסום טוב.
אורי קצנשטיין כבן לניצולי שואה וכישראלי שירד לניו יורק ושהה בה שנים ארוכות ניצל הזדמנות זו, שהזירה האמנותית העולמית גועשת בחדשנות והפתעות, כדי לעשות אמנות התואמת את זמנה ומתקשרת עם סביבתה.
אורי עולה לבמת התיאטרון, עושה פעילות, ולא קורא לה מחזה.
מחבר מוסיקה, מנגן אותה, ולא מחשיב את עצמו מוסיקאי.
והוא מפסל לא בחומרים ובתפיסות המוכרות.
כותב ואיננו סופר, ומפסל ומצייר ואיננו פסל או צייר.
הוא כל אלה ולו קוראים אמן מולטי מדיה, אמן רנסנס טיפוסי ממש כמו לאונרדו דה וינצ׳י שידו הייתה בכל, במדע, בציור, בפיסול, בכלי נשק, בענייני תעופה ומה לא.
כאלה היו משוררי ימי הביניים הערביים, היו לוחמים, פרשים, שותי יין ומושכים בקולמוס.
אורי רואה את עצמו כזה שאמנות היא כלי בידיו וגם אם אין חדש תחת השמש נראה שלאורי יש הרבה מה לומר והאמנות מסייעת בידו לעשות זאת. הוא מרחיק לכת עד כדי שימוש בגופו עצמו במופע מפתיע בו הוא הצמיד 25 מקדחות פועלות שאיימו בכל תנועה שלו לקדוח ולקרוע בבשרו. אירוע אמנותי זה שהעמיד את הגוף בסכנה מוחשית, אין לו מקבילה בעשיית הציור או הפיסול הקלאסיים. במקרה האמור המוות והחיים סמוכים זה לזה ואף שזורים אחד בשני.
אורי הוא אמן שאין למקריות מקום בעבודתו כל פרט ביצירותיו יושב במקומו וממלא את תפקידו כפי שתכננן האמן. הכל מוקפד מדויק ובעל משמעות במהות ובצורניות. לוקח לו זמן רב לתכנן ולהעמיד עבודה בתערוכה. לדבריו הוא מספיק לעשות מקסימום עשר עבודות בשנה, אולם אלה הן עבודות מרובות מרכיבים כמו סאונד, מוסיקה, תנועה, וכל מרכיב כזה מצריך הרבה מאמץ ידע והפקה.
במקרים רבים עבודתו הסופית על שלל מרכיביה הופכת למעין אובייקט שאם הצופה לוחץ על אחד מכפתוריו האובייקט לועג לו ומוציא מתוכו געיות פרה, ממש כמו אביזר דידקטי לילדים בראשית התפתחותם. במקרים אחרים התגובות מפתיעות והצופה בין הלום לבין נבוך ומבולבל, הופך להיות מרכיב בתוך העבודה גם כמפעיל וגם כמגיב למניפולציה.
עבודותיו של אורי קצנשטיין מתכתבות עם האמנות הקונספטואלית הסוציו-פוליטיות. הן מחאות על האמנות הרגרסיבית, הספרותית, התיאורתית.
בעבודה המצורפת אפשר לראות את דימוי הדינוזאור (סילואטה חתוכה מלוח דיקט) עומד על מסור וצועד בכיוון שמאל לעבר ארבע מלחצות נגרים הדוקות זו לזו ויוצרות צורת ריבוע ולו ארבע כנפיים כעין מדחף או פרופלור.
אביזרי הנגרות האמיתיים והפעולה שלהם (הניסור) עומדים בתווך זה מול זה וזה ליד זה. המסור והדיקט המנוסר, המלחציים המחוברים יחדיו לכדי אובייקט אמנותי. שפה חדשה לאמנות אחרת, אמיצה, מפתיעה ובעיקר סרקסטית ועוקצנית.
סוג הטקסט
עיתונות יומית
מקור
אל-איתיחאד, 14 באוקטובר, 1990, עמ' 4
נכתב ב
שנה
1990
תאריך
14 באוקטובר, 1990
שפת מקור
ערבית
תרגום
אסד עזי, עם שינויים קלים (2024)
באדיבות
זכויות
מוגש ברשות פרסום
הערות
רוצה לשתף את הדף?
בשיתוף עם