אל תתרחצי, אל תצחצחי שיניים, אל תסתרקי, לבשי קרעים, צרי רכבות בגרביים, אל תשתמשי בבשמים ודאודורנטים, שימי אגד או תחבושת, החציני נוזלי גוף, והעיקר! צווחי זאת בקולי קולות בחללי גלריות, מוזיאונים ואקדמיות [...] קבלי מלגות ופרסים [...] ואל תעזי לצלם בצבע [...] שמרי בעקשנות על המניירה. הומלס סטייל.[1]

אבל מה לי ולדאודורנט? מה לי ולבושם?

כלום.

אבל אני כן מתרחצת (מדי פעם בפעם) ומצחצחת שיניים (לפחות פעם אחת ביום) ובגרביונים שלי יש קצת קרעים (לא הרבה).

הדימויים (האוביקטים־טקסטים־משפטים) שנמצאים פה הם שאריות הסתגרות מן השנים האחרונות. ההסתגרות הראשונה קרתה בגלריה באמסטרדם בשנת 1999, וההסתגרות האחרונה עד כה, הסתגרות מס' 13, הייתה בסדנת ההדפס בירושלים באוקטובר 2011, במסגרת תערוכה קבוצתית שאצרה נעמי טנהאוזר.

ההסתגרויות נקראות זיכרון חי של סובייקטיביות אפשרית 1–13, ובשנים האחרונות נוסף להן השם אני שוב עושה אמנות מנייר טואלט, חול ודשא.

הסתגרות: הימצאות "נועה" במקום תחום מוגדר: גלריה, מקלט, מוזיאון, חדר או מרפסת בבית.

זמן ההסתגרות: משעתיים עד שלושה ימים.

בהסתגרות אני נמצאת לבד לגמרי, שום איש לא יכול לראות אותי ואני לא רואה שום איש ואסור לי לצאת לשירותים, אני עושה בדלי. בהסתגרות אני מנסה לתמלל ולהוציא כל מה שנמצא ב"ראש" באותו רגע. ההסתגרויות מאפשרות לי פליטות מילוליות ויציאות חומריות במצב גולמי יחסית.

יש אנשים שלא אוהבים את מה שאני עושה, זה נראה להם אורגני מדי, צווחני מדי, נשמט מדי, לא עובר טרנספורמציה מדי ובלי שום טיפה קטנה של מופשטות. הם אלרגיים לעוד אקספרסיה של נועה בצבע הגואש האדום־תמיד שלה היוצא מצינורות פלסטיק, ולדלי שלה עם הצרכים ולוונטולין שלה ולחלקי השערות, המשפטים והתצלומים שלה שנוזלים לה על הקירות.

לא־תמיד אני נגד ניקיון ולא־תמיד אני מלוכלכת, אבל אני נגד הניקיון הכרוני הזה לפני שדבר מוצג.

נדמה ש"הוצאת דבר", החצנתו, תמיד מאוהבת ב"חנק־מסגור" שלו.

נדמה שהמוזיאון מאוהב רק באובייקט שנראה אלגנטי ובעל גבול, שיכול להיתחם בקלות ובעל שִׁיק, שחס וחלילה לעולם לא ינדוף ממנו ריח הפרשה. אם יש בו סוג של נוזל – הנוזל יהיה סגור, אם יש בו גוף – הגוף ייהפך לסוג של גופה, אם זה גוף של אישה – אסור שיהיו עליו שערות גוף ואם יהיו עליו שערות גוף – הן יתועדו בפעילות קוסמטית של ניקוי והוצאה בפינצטה.

ככה כל הזמן הם מנקים ומנקים.

אני חושבת שגם למוּחטה כבר יש קומפוזיציה, אבל היא תמיד תישאר מוּחטה (אני מקווה).

[1] טוקבקית שהגיבה לביקורת של סמדר שפי בעיתון הארץעל תערוכתי שהוצגה בגלריה דולינגר בינואר 2010. עיתון הארץ, בתאריך  19.1.2010.