אוספים

נועה צדקה היא אמנית, צלמת ומרצה במחלקה לצילום באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל ירושלים. עבודותיה הן מושגיות ורב־תחומיות ומשלבות לרוב צילום אנלוגי, פעולה גופנית וטקסט. ביצירתה, המבוססת לרוב על חוויה אישית, היא קוראת תיגר על האמנות הגבוהה – שמתקשה, לתפיסתה, להעביר ולהמחיש את האתגרים ואת המורכבויות של החוויה האנושית. באמצעות הומור ואירוניה, דיבור ישיר ושיבוש היררכיות מקובלות, צדקה מביעה את משבר האמון שהיא חווה באשר לאמנות הממסדית, המוזיאלית והגלריסטית, ולשיח הנלווה לה. כך, למשל, בשנים 1999–2016 ערכה צדקה 15 הסתגרויות בחללים שונים לתקופות זמן מוגדרות, משעתיים ועד שלושה ימים. השרידים הפיזיים שנותרו בחללים לאחר ההסתגרויות שימשו עדות לחיים, ליצירה ולהתמודדות של האמנית בחלל ובזמן הנתונים. השיירים הללו הוצגו כתוצר אמנותי, ללא עיבוד או פילטר, כדי למסור דברים כהווייתם ולא כייצוג של דבר אחר. הכתיבה היא נדבך חשוב ביצירתה. בדומה לעשייתה החזותית, גם הכתיבה שלה מאופיינת בישירות ובכנות. כתביה כוללים טקסטים אוצרותיים ומחקריים וטקסטים אישיים – מעין הצהרות אמנית. חלק מהרשימות שלוקטו באסופה זו פורסמו בכתב העת המקוון היסטוריה ותיאוריה: הפרוטוקולים, בעריכתה של המחלקה להיסטוריה ותאוריה בבצלאל, וחלקן מובא לקריאה בפעם הראשונה.

נועה צדקה, ילידת תל אביב (1967), היא כלת פרס לנדאו בתחום האמנויות לשנת 2022.
בשנת 2019 יצא לאור ספרה השני, האמת הפוטוגרפית אמת טבעית היא – כרוניקה של מחלקה לצילום, הסוקר את כרוניקת הוראת לימודי הצילום בבצלאל בשנים 1910–1984.
ספרה הראשון, המעבר בתעלות הדמע תקין, פורסם בהוצאת רסלינג בשנת 2009.

​

אוסף זה מרכז את הטקסטים שהוקראו במסגרת פסטיבל נקודת מבט הראשון, פרי עטם של האמניות והאמנים שהשתתפו בסדנת הכתיבה החופשית הראשונה של נקודת מבט. הסדנה של שנת 2024 התקיימה בשיתוף עם איגוד האמנים הפלסטים בישראל, בהובלת האוצרת ומבקרת האמנות רולא ח'ורי.
הסדנה נוצרה מתוך הרצון להעניק לאמניות ולאמנים מרחב בטוח להתנסות בכתיבה, לפתח את קולם הייחודי ולחזק את יכולתם לבטא את מחשבותיהם בכתב. במהלכה, המשתתפים התנסו בתרגילי כתיבה מגוונים, נפגשו עם האמנים הכותבים אסד עזי ונועה צדקה שחלקו מניסיונם, וערכו ביקור במרכז המידע לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל בירושלים, שם התעמקו במכתביו בני מאה השנים של האמן אריה לובין.
משתתפי הסדנה ומקריאי הטקסטים בפסטיבל: גליה פבליצ'נקו, דלה טרביה, נטלי אילון, ניתאי חלופ, נועה צדקה, דניאל אוקסנברג, נעה גינזבורג, נגה אור ים, אוהד חדד, יארא מחאג'נה, אריאל גיל גרינוולד, אמירה זיאן, רותם בידס, תמר לצמן, פרופ' אסד עזי.
הטקסטים המוצגים כאן פורשים בפנינו מגוון רחב של חוויות וקולות. יש בהם סיפורים אישיים מחיי היומיום, מחשבות על החיים בצל המלחמה, תיאורים של תהליכי יצירה, והרהורים על משמעות העבודה כאמן. הטקסטים, חלקם מרגשים וחלקם נוקבים, מציעים הצצה כנה ומיוחדת אל עולמם של היוצרות והיוצרים.

המדרשה, כתב עת מודפס לאמנות, ראה אור בשנים 2015-1998 בהוצאת המדרשה – בית הספר לאמנויות במכללה האקדמית בית ברל. עורכי כתב העת היו נעמי סימן־טוב (גיליונות 6-1) וגלעד מלצר (גיליונות 18-7). על העיצוב הגרפי הופקד נדב שלֵו. גיליונות כתב העת פורסמו אחת לשנה והוקדשו בכל פעם לסקירת נושא נבחר אחר. בין נושאי הגיליונות: צילום/טקסט/אמנות; מינימליזם/מקסימליזם; הדימוי המוקרן; פמיניזם ואמנות ישראלית; פרודיה/אירוניה; פרשנות ואמנות. עם המחברות והמחברים שכתביהם פורסמו בכתב העת נמנו גם אמניות ואמנים. מאמריהם ורשימותיהם מוצעים פה לקריאה חופשית.

כתבי האמן פרופ' אסד עזי מכונסים לראשונה באסופה זו. עזי, יליד שפרעם 1955, המתגורר ביפו, הוא צייר ומשורר ערבי, דרוזי, פלסטיני, ישראלי. חתן פרס שרת התרבות למפעל חיים באמנות לשנת 2020. כמורה ותיק ומוערך לציור, שלימד במדרשה – הפקולטה לאמנויות במכללה האקדמית בית ברל, במכללת קיי בבאר שבע, במכון לאמנויות תל־חי ובאוניברסיטת חיפה, היה אמון על הכשרתם של אמניות ואמנים רבים, בהם אמנים שהפכו לימים למובילים בשדה האמנות הישראלי. יחד עם אבישי אייל, דוד וקשטיין, ראובן זהבי, יורם קופרמינץ ודוד ריב ייסד ב־1986 את קבוצת האמנים העצמאית רגע, והיה פעיל בה. מסמך ייסוד הקבוצה, שעזי היה ממנסחיו, מובא פה באסופה. עזי הוא כותב פורה שלאורך כל הקריירה האמנותית שלו התבטא הן בכתיבה הן בציור. כתביו עוסקים באמנות ובנושאים כלליים, ובעיקר באמנות פלסטינית ובהוויה של החברה הפלסטינית בישראל. מאמרי ביקורת, פרוזה וטורי דעה רבים שחיבר פורסמו בכתבי עת, בספרים ובקטלוגים. מאמריו על אודות אמנות פלסטינית ועברית בישראל פורסמו בעיתונות עברית וערבית החל בשנות השמונים של המאה העשרים, והוא נמנה עם חלוצי הכותבים בתחום ביקורת האמנות בעיתונות הערבית. ביקורות שחיבר עבור העיתון היומי דובר הערבית של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, אל־איתיחאד, ופורסמו במקור בשפה הערבית, מובאים פה לראשונה בעברית, בתרגומו.

האמנית הטרנסית שי־לי הורודי, ילידת 1993, בוגרת לימודי אמנות במדרשה – הפקולטה לאמנויות במכללה האקדמית בית ברל ובאוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו שבארצות הברית, נודעת כאמנית מקורית ואקספרימנטלית אשר יוצרת במגוון אמצעים. בצד היותה אמנית פעילה שיצירותיה מוצגות בגלריות ובמוזיאונים מרכזיים, היא גם כותבת פורה שחיברה ופרסמה מאמרים רבים. בשפה חריפה היא מותחת ברשימותיה ובהרצאותיה ביקורת על שדה האמנות ועל המעשה האמנותי בהקשריו התרבותיים, החברתיים והכלכליים. הורודי דנה בכתביה במורשת האמנות והצילום ובמורשת המחשבה התאורטית ובד בבד מפנה מבט להווה, ליצירה המתהווה סביבה. בסקירותיה היא עוסקת לא מעט באמנות החדשה – פרי יצירתם של אמניות ואמנים צעירים. כתביה פורסמו בכתבי עת מודפסים ודיגיטליים ולוקטו פה לאסופה בפעם הראשונה.

את קבוצת לויתן הקימו בשנת 1975 מיכאל גרובמן, אברהם (אלג'ם) אופק ושמואל אקרמן, ובמהלך השנים הצטרפו אליה ופרשו ממנה אמנים נוספים. בליבה של הקבוצה עמד הרצון ליצור אמנות יהודית עכשווית שמקור נביעתה הוא המיסטיקה היהודית. אמני הקבוצה ביקשו ליצור אמנות אינטואיטיבית הפונה לכל הצופים, שדרכה אפשר להגיע להבנה מיסטית של העולם. במהלך שנות פעילותה פרסמה הקבוצה ארבעה מניפסטים שביקשו להצהיר על מטרתה ולתקוף נחרצות גישות שחבריה התנגדו אליהן. קריאה מחודשת ארבעת המניפסטים, שחלקם תורגמו לראשונה לעברית, פותחת צוהר לקבוצה מרתקת בעלת רעיונות רדיקליים, המאתגרים את עולם האמנות בישראל מאז ועד היום.

גלריה אחד העם 90, שפעלה בתל אביב בשנים 1982–1986, הייתה גלריה ייחודית שהוקמה ונוהלה בידי אמנים: אריה ברקוביץ', רונית דברת ושרה חינסקי (שעזבה לאחר זמן קצר). כעבור שנה הצטרף אל הגלריה האוצר עמי שטייניץ. בהיותה של הגלריה יוזמה שצמחה מתוך קהילת האמנים, היא הציבה עצמה כחלופה לממסד האמנותי באותה התקופה. מטרתה הייתה ליצור מרכז אמנותי דינמי, במה לא מסחרית המשקפת מגוון רחב של זרמים אמנותיים. אף שפעלה שלוש וחצי שנים בלבד השפיעה רבות על שדה האמנות הישראלי. באוסף זה מקובצים שלושה טקסטים מרכזיים הנוגעים לגלריה: מסמך ההקמה, המפרט את החזון ואת המטרות הראשוניות; סיכום לאחר שנת הפעילות הראשונה, המציג את ההישגים ואת האתגרים הראשוניים; וסקירה לאחר שלוש שנות פעילות, המתארת את התפתחות הגלריה ואת השפעתה הרבה על שדה האמנות בישראל.