כל הטקסטים

בורחס סיפר לי פעם: בתוך מישור, חרדת אין קץ.
אבל חרדות היו לי גם בהרי ירושלים.
הוא מגלה לי על רוברט פלאד. הוא השווה את הלב לשמש ואת האיברים לכוכבי הלכת, וניסה להבין איך חומר יכול להשתנות לחומר אחר.

הצייר שלי מתייסר בכשלונו לראות את הסמוי מן העין
החמקמק זה שרק ציירים אמורים לראות
והזמן אוזל והוודאות פוחתת
ומדבר הבד הלבן ממאן להענות לרצונו

החלום שלי זה להמשיך לעבוד הכי טוב עד היום האחרון. כמו מולייר שנפל בתיאטרון. הלוואי שאני אוכל להמשיך לעבוד, כי זה הדבר שבאמת חשוב ביותר. אני חושבת שאני חיה את זה וחוץ מזה אני רוצה שכולם יהיו בריאים, אני יידישע מאמא, ויידישע סבתא גם כן. אבל הדבר האמיתי אצלי זה העבודה.

⁠1. מצבי הטבעי, עם השריון על גבי והגוף בחוץ. זוחל את דרכי בעולם**. משאיר שביל דק של ריר.
2. ⁠שיריון טיולים. קל יותר, פשוט יותר. כשאני רחוק מהבית, לרוב, אני קצת יותר חשוף אך גם פחות מורכב. משאיר מקום ריק להתמלא.

ביאנקה הלבנה היא יותר מסתם עוף. היא סמל לטוהר, לחופש ולשינוי. צבעה הלבן מזכיר לנו את הבוקר החדש, את ההתחלה מחדש ואת האפשרות לשינוי. היא ניצבת על המדרגות השחורות, כאילו עומדת על סף עולם חדש, מוכנה לצאת ולהתמודד עם כל אתגר.

מכתב, הוא פריט שכתוב כמונולוג, אך מיועד לקריאה של מישהו אחר, קריאה לדיאלוג, לעיתים פרטי, לעיתים ציבורי. במכתב מאוחר יותר משנת 1951, מתוודה גולדברג לידידה על מעשה חטא שנזכרת בו וביצעה בהיות בקובנה ליטא.

היי, אני גליה!
אני לא יודעת איך מגיבים למצב הנוכחי, איך בוחרים את המילים הנכונות, כיצד מתארים את
המתרחש למשפחה בחו"ל כדי שהם יבינו. הרי בסוף כולנו ילדים מבוהלים ומפוחדים. אין אמת
אחת ואין צדדים. לכן, אולי אין צורך להגיב, אלא מספיק לדבר בשם עצמי. לא "על", אלא "את"

השישה באוקטובר. התרסקתי עם האופניים על הפרצוף ופתחתי את הגבה, מכה ברגל, בברך וביד שמאל. דידיתי פצוע אל הסטודיו; הדבש והחלב מפרקים את הבטון, הוא נדמה כבשר מרוט, כגוף שחזר מהרפתקאות או נרדף זוועות, תשוש, על סף אבדון — אך הדופק מסרב לחדול ממלאכתו.

הכוח של האמן תמיד מתנגד לכוח של העולם. הדברים נוכחים בעולם, והאמן בא ומפעיל עליהם איזשהו כוח שהוא שונה ממה שקרה להם עד לאותו רגע. כוח עם אספירציות אחרות, כוח שמנסה לשנות את הפעולה שעד כה התקיימה בעולם. ובמובן הזה, יש המון אי ודאות ואני בכוונה מהנדסת לעצמי תהליכים חומריים שמזמנים את האי ודאות הזו. כל פסל שאני עושה יש בו איזה מימד בלתי אפשרי.

אבא בעז והחתול אוגוסטוס מתים.
סביב המיטה של אבא בבית החולים רקדו הרופאים לקצב צפצופי המכונות, עד שאלה נדמו, ואז הוא.

אבא בעז והחתול אוגוסטוס מתים.
שמונה קילוגרמים של חתול מפואר עטוי פרווה כתומה ומבריקה, נוזלים מבין האצבעות שלי.

ברשותכן אתחיל בקלישאה.
יש רגעים שהשתיקה יפה להם.
מסתבר שרגעים מצטברים לכדי תקופה
תקופות יכולות להיות קצרות או ארוכות, זה.. תלוי.
מכל מקום, התקופה הזאת? היא מהסוג הארוך ביותר.

חשבתי על אותן מחשבות מיובאות, דביקות, שנצמדות לעור במשך שנים, ניזונות מהתחושה של הנחיתות. קשה לנער אותן, וכואב לעקור אותן.
הטבעתי את פיסות הנייר במים, והתחלתי להתבונן בהן שוקעות באיטיות. הרגשתי שגם אני שוקעת איתן, שוקעת בראשי, נכרכות סביב צווארי.